״יש לי מחלה אבל אני לא חולה״.... כבר 17 שנה שהמוטו הזה מנהל אותי , מאז פרצה לחיי מחלת הטרשת הנפוצה. היא פיצלה את חיי ל״לפני״ ו״אחרי״. 
״לפני״- עבדתי ועסקתי במלוא המרץ ברפואת שיניים, כרופאת שיניים מקצוע שההכשרה לו היא פרק נכבד בחיי, ובנוסף עוד שנים של השתלמויות וניהול מרפאות של מכבי וגם מרפאה פרטית ואז, ביום אחד, ובאחת, התקף שהפסיק את הכל ואחר כך הייתי צריכה לחפש את עצמי וחיי מחדש.
״אחרי״ - החלטתי אחרי שנה של הפוגה מהעבודה כרופאת שיניים והשלמה עם העובדה שלא אחזור לעסוק במקצוע עוד, ללכת וללמוד טיפול באמצעות אמנות וגם אמנות. לשלב בין שני הדברים.
מחד, להמשיך לעבוד עם אנשים במקצוע טיפולי, ומנגד לעסוק באמנות, שבעבורי זה היה הגשמת חלום.
דווקא בשנים הראשונות עם המחלה היו הרבה התקפים, הלימודים לא היו קלים ולא אחת כמעט והפסקתי אותם. אך לבסוף סיימתי וגם עבדתי אחכ בתחום שבחרתי, עם ילדים שעברו התעללות.
מאז סיום לימודי האמנות, אותם עשיתי במקביל, אני ממשיכה לקחת שיעורי ציור אצל אמנים שונים בכדי להתפתח ולגדול מבחינה מקצועית.
האומנות הביאה לחיי את השלווה והשמחה ואפשר לומר שפתחה בפני עולם לצמיחה רוחנית ואישית מאוד טובה. כשאני מציירת או מפסלת אני מוצאת את השלווה ושוכחת מכאב וצער.
אינני מציירת את החיים שלי  בוורוד, יש סטרס, יש צער וכאב לעיתים, אבל יש אפשרות גם ליצור את האיזון.
כך אני מרגישה שהמחלה קיבלה יציבות, מצבי יחסית יציב אחרי שנים לא מעטות איתה. אני עושה גם ספורט ותזונה טובה ומקיפה עצמי בחברת אנשים מיטיבים.
אין לי מרשם או המלצה גורפת לכל אחד, אלא רק סיפור אישי קטן. באהבה לכולם.
פזית
 

אני חושב שלכולם יש "לפני" ו"אחרי". זה עצוב. השימוש במושג (לפני ואחרי) הופך את זה לממש ממש עצוב. זר לא יבין.

כל אחד יודע מה זה לפני ואחרי ולכולנו בחיים של מלא תכנות כאלו. מחלה היא רק אחת מהן ולא בהכרח הכי קשה. זה מאוד אישי.

אני מרגישה גיבורה אם הצלחתי באותו היום גם לעשות דברים בבית כמו כביסה ובישול וגם להיפגש עם חברה

צוחק מי שצוחק אחרון...מי שלוקח פה את זכות התגובה ראוי שיזהר בדבריו כי הכתוב לא יודע לקרוא הבעות ומני פירושים. מילים הן מילים הן מילים.... 
אני לא לוקחת אישית  את הדברים אבל זה גלש קצת ..
הכוונה לפוסט פה היה לשים סיפורים שיעודדו אנשים אז למה לבוא עם קיטןרים וטענות? זה לא המקום ולא ראוי.
 

פזית - דווקא אין לי ביקורת... יש לי ביקורת על הצורך ביום מיוחד, ויש לי ביקורת על הממסד שבעצם ההתנהגות שלו היא זאת שיצרה את הצורך ביום מיוחד ויש לי ביקורת על כך שאנחנו מסכימים שיקדישו לנו יום מיוחד, אבל אין לי שום ביקורת כלפי אף אדם שמתמודד עם טרשת נפוצה. אינני ציני כלפי הדעה שלי על השימוש במושג לפני ואחרי. זה אמיתי וזה חזק. כל התמודדות היא קדושה בעיני. כל חולה הוא עולם ומלואו ותמיד ישנה התמודדות. אני מצטער אם לא הסברתי את עצמי. אני לא אוהב את חגיגת "יום הטרשת הבינל". כל שנה אני לא אוהב, וכל שנה אני כועס שאנחנו נגררים למין קונפורמיסטיות חברתית כזאת. ולכולנו יש לפני שגילו את המחלה ואחרי. זה מפחיד ועצוב ונכון...

רונן, אתה יכול לכעוס, אבל אני חושבת שלא פה המקום. 
פתח פוסט חדש ותעשה על זה דיון מסודר עם נימוקים ותזמין אנשים לדיון של בעד ונגד. אבל להעביר ביקורת על מה שנכתב בפוסט שמישהו כותב  (ולא רק אני) במקום שכוונתו עידוד... שוב, זה לא נאה ולא מכבד.
ואם אתה אוהב את הגדרתך כשנון -  נפלא! מישהו עשה לך טוב ? יופי.
אני מזמינה אותך לקרוא בניחותא את כל ההתכתבויות פה כקורא מן הצד ולהבין שהדברים לא התאימו למקום. כי אם מישהו הרגיש כך... אז כדאי להקשיב.
יום טוב.
פזית