23 שנים כחולה ואני עדיין שואלת את אותן שאלות שאתה שואל. ( לאישתך ולי יש סימפטומים זהים) מעולם לא קיבלתי תשובה ברורה אז הפסקתי לשאול. ואז התחלתי לחיות, לאהוב, ליהנות מהעולם, מילדי ממה שיש לחיים להציע לי. לפוצץ את תשוקת החיים על דברים ברורים. עכשיו תעצור ושאל את עצמך: מה אתה מעדיף? להמשיך לשאול שאלות שיתכן והתשובות להן לא בררות, או לקחת את אשתך לפרג ולפוצץ אותה באהבה?

הי אמיר
רנה צודקת, אין לאף אחד תשובות אבל זה ממש לא משנה.
אז יש מוקד בפינה הימנית נו אז.. ..
תוצאות mri ו בדיקות אחרות נותנות מידע חשוב ובעיקר עוזרות לרופא להחליט על טיפול ולעקוב במהלך השנים על החולה.
יכולים להיות המון מוקדים והאדם ירגיש מעולה ויכוח להיות מצב הפוך.
אין לי ספק, ממקום של 22 שנים במועדון, שההתחלה מלחיצה מאוד אבל זה תהליך נורמלי, קבלו אותו באהבה והוא גם חולף, משלימים אם זה שיש טרשת מחבקים אותה וחיים נהדר יחד איתה.
אנחנו כאן בשביל כל שאלה שתהיה לכם או סתם כדי לשתף

תודה רבה, מאוד מרגיע לשמוע את זה. בהחלט מלחיץ כרגע. אני יודע ומבין שוודאי לא יהיה לאף אחד תושבה טובה עם זאת אני מרגיש צורך לשאול אולי רק כדי לשטף בחששות ולשמוע קצת תמיכה :).
טל , היא ספורטאית בתחום הטיפוס הספורטיבי, לפני שנתיים הגיע למקום השביעי באליפות ישראל. החיים שלנו סובבים סביב הספורט, טיולים לחו"ל סופש"ים וכו...
כרגע אין סימטומים שמונעים ממנה לעשות את כל אלו, אנחנו מבינים שייתכן שבעתיד המצב יהיה מאוד שונה מה אתם אומרים? כיצד השינויים מתרחשים? האם באופן הדרגתית או שפתאום לאחר התקף ישנה החמרה קשה? בעצם אני שואל (ויודע שלאף אחד אין תשובה, פשוט חייב להוציא את זה רגע) כמה זמן יש לה עוד לטפס? האם מישהו יכול לספר לי על החוויה הזו של עיבוד יכולות מוטריות, לא להצליח לעשות משהו שבעבר היה ברור וקל...על התחושות שעולות ביחד עם השינויים באורך החיים. 
תודה.

שתמשיך לטפס, ברור שתמשיך ולרגע לא תחשוב להפסיק.
השיתוף שלך מקסים בעיניי ועוזר להתמודד כי לבד זה קשה לפעמים ובדיוק לשם כך אנחנו כאן.
השינויים המוטורים לא חייבים להופיע בבום ולןמדים להסתגל אליהם ולהתאים את שגרת היום.
אני התחלתי להתאמן בקרב מגע לפני 11 שנה, יחד עם הטרשת ודי בזכותה, היא לא עצרה אותי כלל והיום אני מתאמנת לקראת מבחן לחגורה שחורה דאן 2. נכון יש דברים שאני לא יכולה לעשות אבל יש הרבה שכן וזה מה שחשוב.

גם אני ספורטאית לשעבר (לא סתם הסימפטומים של אישתך ושלי דומים מאוד).
אז בשיא הפשטות אומרת לך....הכול כרגיל...שתמשיך במה שרק עושה לה טוב, כולל לאהוב את הגבר התומך והאוהב שלה.
יאללה השיגרה. הנאה צרופה

היי,
אני חולה 20שנה,
כל3 האשפוזים שלי, כולל הראשון היו לאחר התעקשות שלי. בראשון בהחלט לא ידעתי על הטרשת אך הרגשתי שמשהו לא כשורה,
בשני הגעתי למיון ישר והשפזו אותי, בשלישי עם סחרחורות קשות, נפילות וכו' התחננתי מהנאורולוגית שתשלח אותי לMRI
. ואז ראו בבדיקה שאני בהתקף. בפעם האחרונה לא שמו עלי ופספסתי טיפול בזמן התקף שהשאיר את סימניו בקושי בהליכה. 
שלחו אותי לMRI מאוחר מידי, רואים שהיה התקף, אך אם לא מטפלים ברגע המתאים,"אוכלים אותה". הנזק נשאר.
בקיצור, החולה מכיר את גופו ויודע הכי טוב שמשהו לא כשורה. ללכת לנאורולוג ולהתעקש.
 

אני רק בשנה הבאה יהיה מאובחן עשר שנים... אבל - ברוכים הבאים לעולם חסר הודאות של "האם זה התקף?". כשלי היו התקפים - ידעתי. בחלקם הייתה לי הרגשה, הלכתי לרופאה שלי, והיא החליטה אם זה התקף או לא... בנוגע לטיפוס: ביתי מטפסת, וקירות של מעל 10 מטרים היא עושה קשורה... אני לפחות פעמיים בשבוע בבריכה. עושים התאמות וממשיכים הלאה.

שלום אמיר

תודה על השיתוף. אני מקווה שתהליך האבחון יהיה כמה שיותר מהיר וייעשה ע"י אנשים מקצועיים שיידעו גם לתמוך ולהרגיע.
כפי שציינו לפניי, קשה מאוד להבחין במקור הסימפטומים. גם תמונת ה- MRI אינה עוזרת מכיוון שבטרשת נפוצה קשה לנבא ולהעריך את השפעת הנגעים באזור בו הם נמצאים. בניגוד לדוגמה לפגיעת ראש טראומתית (לדוגמה שמישהו חבט את ראשו בתאונת דרכים) אז יש איזור ספציפי עם פגיעה ברורה. בטרשת נפוצה הפגיעה היא לרוב במעטפת המיאלין ותא העצב לא נפגע ולעיתים דווקא נגע קטן שאינו מושך תשומת לב נמצא בצומת קריטית (כי המוח בנוי על קשרים ורשתות) שמשפיע באופן ניכר על התפקוד. בעבר הייתי שותף במחקר שניסה לזהות את הקשר בין הנגעים במוח וסוג הפגיעה הקוגניטיבית ומצאנו קשרים חלשים מאוד שקשה להכליל מהם על האדם הבודד.

כפי שעינת ציינה יש אנשים עם הרבה נגעים שאינם חשים דבר וכאלו עם נגעים בודדים שתפקודם נפגע באופן משמעותי. חוסר הוודאות והבהירות מהווה חלק ניכר מההתמודדות עם טרשת נפוצה וודאי בהתחלה ובתהליך האבחון, על כן מאוד טבעי וברור הלחץ שאתה ואשתך חשים. אני ממליץ לבקש ולנסות לקבל ליווי גם לעניין הלחץ במקום בו אתם עוברים את תהליך האבחון.
לגבי ההבחנה בין סימפטומי הטרשת, לחץ ובעיות שהיו מאז ומעולם. כפי שציינתי קשה להבחין בניהם, אבל אין זה אומר שאין לטפל. כלומר, במידה ואתה ואשתך חשים את הלחץ (שמאוד טבעי בשלבים אלו) עליכם לפנות לעזרה וטיפול. במידה והיא חשה בעיית זיכרון, עליה לדווח על כך לנוירולוג, לעבור אבחון ובמידה ויעלה צורך להציע טיפול. במידה ויש ספק לגבי יכולותיה הגופניות – עליה לפנות להערכה של פיזיותרפיסט מומחה בתחום. כך לגבי כל סימפטום וספק שעולים.

אני מצטרף להמלצות להמשיך עם הפעילות הגופנית. פעילות גופנית מעכבת את התקדמות המחלה, מפחיתה מהלחץ ועל כן גם מהשפעתו של הלחץ על הגוף, משפרת יכולות קוגניטיביות ובנוסף, אין שום סיבה להפסיק את שגרת החיים המוכרת. אין תשובה לשאלה עד מתי תוכל להמשיך ולטפס (לעסוק בפעילות גופנית בעצימות גבוהה), אך כן אוכל להגיד, שככל שתמשיך להתמיד ולהתאמן כך תדחה את הזמן שבו תאלץ להפסיק.