לא כל הכאבים שווים. חוקרים מאוניברסיטת הרווארד, שניתחו מידע אודות כ-5 מיליון אנשים הסובלים מכאב, מצאו שכאבים כרוניים כגון מיגרנות, כאבי גב וכאבים כרוניים אחרים שסיבתם אינה ברורה העלו את הסיכוי להתאבדות. לעומת זאת דלקות פרקים, נוירופתיות (כאבים ממקור עצבי) וכאבי ראש שאינם מיגרנות לא העלו את הסיכון.

החוקרים, בראשות ד"ר מארק אילגן, ניתחו כאמור נתונים על כ-5 מיליון אנשים הסובלים מכאב מתוך מאגר הנתונים של המחלקה לטיפול בוותיקי המלחמות בארצות הברית שקיבלו טיפול בשנים 2004-2005. ובדקו מי מאלו שקיבלו טיפול לכאב כרוני התאבדו בשנים 2006-2008.

מתוך הנתונים עלה, כי הכאבים נפוצים היו דלקת פרקים (2 מיליון סובלים) וכאבי גב (1.1 מיליון סובלים), הכאב הנדיר ביותר היה כאב פסיכוגני (כאב שאין לו שום מקור פיזיולוגי מוכח והגורם נפשי) ובו לקו רק כ-18 אלף חולים.  מספר ההתאבדויות שנמצא עמד על כ-5,000 איש בשלוש שנים.

לאחר שהתחשבו בגיל, מין ומצבים רפואיים ונפשיים אחרים של המטופלים מצאו החוקרים כי כאב גב, מיגרנות וכאבים פסיכוגניים הם הכאבים היחידים המעלים את הסיכוי להתאבדות.

כאבי גב כרוניים העלו את הסיכון להתאבדות ב-13 אחוז לעומת אנשים ללא כאבים כרוניים. מיגרנות העלו את הסיכון להתאבדות ב-34 אחוז, וכאבים פסיכוגניים העלו את הסיכון להתאבדות ב-58 אחוז לעומת אנשים ללא כאב כרוני.

לדברי החוקרים לא ניתן לומר כי הכאבים הם גורם הסיכון המרכזי להתאבדות, אך יש לקחת אותם בחשבון בעת הטיפול. כמו כן, המחקר לא מוכיח כי הכאבים אכן היו הסיבה להתאבדות.

החוקרים לא הופתעו מן התוצאות לאור מחקרים מוקדמים שלהם. לדבריהם ההסבר לשוני בין הכאבים, הוא העובדה שלדלקת מפרקים ישנם טיפולים יחסית יעילים, בעוד שלמיגרנות וכאבים פסיכוגניים אין טיפול ברור ואף לא סיבה ברורה, מה שמקשה על ההתמודדות ואף משנה את רמת הכאב בין הקבוצות.
הסתייגות נוספת היא היכולת לעשות הכללה של הממצאים על כלל האוכלוסייה. לדבריהם הממצאים כוללים בדיקה של אוכלוסיית גברים בגיל מבוגר, בשל האופי של מאגר יוצאי הצבא ולכן לא ברור האם התוצאות רלוונטיות לנשים או לגברים בגילאים אחרים.

JAMA Psychiatry. 2013;():1-6. doi:10.1001/jamapsychiatry.2013.908.