אריאנה מלמד

about an hour ago · Editedחירות, כמה שלא נתאמץ, תמיד תהיה ענין יחסי.

מאז תחילת אוגוסט בשנה שעברה, דניאל שלי מאושפז בבית החולים בנהריה. עשרות הזמנות להרצות או להנחות פאנלים או לצפות בבכורות של דברים מופלאים נידחו בנימוס: קשה לי לזוז מנהריה. אם אני נוסעת לאנשהו, זה יהיה לכנסת או לפגישות עם אנשים שיכולים לסייע בעניין זכויות ילדים מאומצי חו"ל וילדים עם סינדרום אלכוהול עוברי. או לפעילות של תא העיתונאיות.

החירות הפשוטה, המובנת מאליה, של פגישה ספונטנית לקפה עם חברה או דרינק בערב, סרט או חופשה? אבדה לגמרי. אבל במקומה גיליתי את המתיקות המרוכזת של ימים דחוסים וגנובים עם כמה אנשים שאני באמת אוהבת נורא. ותודה ל Efrat Goldenbergוכמובן ל Neria Barrעל שהן מאפשרות לי להגיע עם כל החבילה המסובכת שלי אליהן ופשוט להניח את זה שם. ולהרגיש לרגעים פחות כבולה.

מתפקדים. מתרגלים. ממשיכים. מתגמשים. מוותרים.

ואז מגיע הבוקר צלצול טלפון מהגהינום, ואומרים שאמא שלי בדרך לבית חולים פוריה כי התמוטטה, ותפקודי הלב לא משהו, וחום גבוה. היא בת 89. סעודית. המוח המרהיב שהיה לה פעם הוא עכשיו גבינה שוויצרית. לפעמים היא יודעת מי אני, לרוב לא: לשיטתה אני חברה שלה לספסל הלימודים, השנה היא 1942 וכדאי להתחבא מהגסטפו.

אז נסענו, עמליה ורוברט ואני, למיון בפוריה. וחשבתי, איזה חרא יהיה בחג הזה. ילד בבית חולים אחד, אמא בבית חולים שני, ילדה ובנזוג בבית, עוד לא בישלתי כלום, אטרף הפסח לא מרפה - אפילו חזרת אני מכינה לבד, ומה עכשיו? לא אספיק כלום. לא אוהבת ככה. ואיפה נהיה, והאם עכשיו ברגע האחרון ננדוד לאיזה צימר מעפן ביבנאל או מלון-ועדי-עובדים בטבריה, להיות ליד אמא, עם הכל כלול ורעש אימים, אלוהים ישמור.

בשקט ביררתי אם אפשר אולי להעביר את אמא לנהריה. הלא גם שם יש בית חולים. ומחלקה פנימית גריאטרית בה מתייחסים יפה לזקנים מופלגים שהנאצים עדיין רודפים אחריהם.
אמרו שאפשר. שהנסיעה לא תהיה קשה. שצריך אמבולנס פרטי. שלבטח אנחנו לא מסכנים את אמא בכלל.

אז נסענו לבית החולים בנהריה. בן זוגי עם קב אחד אחרי ניתוח החלפת ברך. אני עם שני קביים, כי כאבי הדיסקים הפרוצים התגברו מאד, ועמליה עם דאגה ענקית וגם קצת הבנה שהנה התחרבש לנו החופש -

ובתוך כל זה היתה, לא תאמינו, תחושה של חירות ענקית. כי היי, לפחות אוכל להיות עם כל המשפחה שלי בעיר אחת. ונעשה סדר קטן בבית החולים
ועוד אחד קטן בבית, ונשמח. כן, נשמח במה שיש לנו, במי שאנחנו, ובעיקר בכך שבתוך הקושי הגדול אנחנו מזהים את החירות.

מחשבה שניה, חרות בעיני מהי:

בלי תחלואים ומחלות

בלי כדורים - תרופות וכו'

בלי דיאטות  -מותר או אסור לסוכרתיים ? סובלים מלחץ דם ? מונעים סרטן ? והרשימה עוד ארוכה

בלי דאגות כלכליות

לקום בבוקר להרגיש טוב, עם מרץ ....

יום נעים