ויש כאלה שישר חותכים אבל אני לא בנוי לזה,

לא יודע, לא ניסיתי, ככה מרגיש.

בהתחלה, כשהיא עוד לא הייתה,

לא היה חסר לי כלום, היה לי כל מה שבן אדם נורמלי צריך,

רק שאני, מה לעשות, לא ממש נורמלי.

נכון - גם לא ממש בן אדם.

לא יודע מאיפה, או אולי כן - 

אבל לא נעים לומר - איפה הכרנו - 

או איך נקשרנו וככה פתאום מצאנו עצמנו 

מקבלים זה את זו,

מכירים בקיום ישות חדשה - 

ובהתחלה הכל היה בכייף.

אני זוכר שעוד בהתחלה - 

כשהיא ניראתה טוב  - חמודה כזו - 

קומפקטית - חברותית, חיננית, הלכתי איתה בגאווה לכל מקום,

נכון - זוכר שאבא שלי זיכרונו לברכה  - 

האדם הכי אהוב עלי,

היא לא כל כך נשאה חן בעיניו.

מהרגע הראשון - הוא לא ממש סימפט אותה - 

התנהג יפה - מנומס - כיבד  והכל - 

אבל די היה לי להעיף מבט בעיניו כדי לראות

שהוא ממש ממש לא מבסוט מזה שהבן שלו

יוצא עם אחת כזו.

אבל כמו בלא מעט מקרים - 

אנחנו חושבים שאנחנו חכמים יותר מההורים 

( לעתים זה נכון ( תלוי את מי שואלים ( אני למשל מעדיף לעתים להיות תלוי )))

ואין לי מושג מה פירוש מה שכתבתי במשפט למעלה - 

אבל אני מבין שהשפעת הקונסרטה עברה - את זה קשה שלא לראות.

עכשיו כשממש ממש ברח לי החוט ואין לי מושג ממה התחלתי - 

לא יודע לאן להמשיך - ואם בכלל כדאי - ולמה זה טוב בכלל.

אני חושב שדיברתי על משהו רגיש מאוד - 

ואני חושב כך רק בגלל שאני משפריץ איינסוף מילים לכל כיוון בכל תחום 

רק כדי להימנע ממה שבאמת צריך להיאמר.

אז באמת לאורך תקופה ארוכה באמת היה כייף.

למדנו לקבל, לתת, להאכיל, להחיל, להכיל, להנחיל,

עד שפתאום - זה הפך מבחיל.

פתאום היא כבר לא אותה קומפקטית חייכנית כשהייתה.

ופתאום יש לה יציאות - חבל על הזמן.

עד לא מזמן הייתה אוכלת כל מה שהייתי מוציא מהפה

ולא מקטרת יותר מידי.

מכל הבית המקום החביב עליה היה המטבח.

לא - בישול ואפייה לא צד חזק אצלה - 

אבל אכילה - אין עליה - 

לא היתה תמיד כזו - 

אבל איך אומרים  - 

עם האוכל בא התה עוון.

פחות תה - בעיקר עוון.

וככה לאט לאט מרוב שהיא נכנסה לי לחיים - 

מודה - לא מנעתי - זה מתי שהו הפך מעיק.

וניסיתי כבר כמה פעמים כבר לתפוס ממנה  מרחק - 

משהו - קצת אוויר - כבר נהייה לוחץ מידי.

אבל איפה - אין מצב - 

היא לוחצת - והמצב לא משהו.

אני חייב לחתוך אחרת היא תשתלט עלי לגמרי - 

אולי היא כבר.

לא כזה סיפור - 

רק להוריד 40 קילו.

חודשיים ספורט סדיר

ומזון נורמלי - 

וזהו - 

נמאס לי להיות נשוי לבטן השמנה שלי - 

ולא - 

לא רוצה ניתוח.

רוצה לבד.

איזה כייף לכתוב כמה מילים בלי להיות מרוכז.

ועכשיו - 

רק רציתי לומר לכם - לכל אחד ואחת מכם - 

שאתם יקרים לי מאוד.

לא שלא ידעתם.