השגרה נמשכת במקביל למבצע "צוק איתן". אינני יודע כיצד נבחרים השמות של המבצעים, אך אני חושב שמתאר נכונה את החוסן הנפשי הנדרש כדי שהאזרחים (כבר כמעט בכל רחבי המדינה) יעברו מבצע זה בשלום. פעמים רבות אני שומע בתקשורת על הגאווה כי חיי השגרה מתנהלים במקביל למבצע, כולם הולכים לעבודה ועורכים קניות. כמובן שזהו הישג אדיר, בייחוד בזכות כיפת הברזל (למיטב הבנתי הביטחונית) שאנחנו יכולים לשמור על השגרה, ויש לכך יתרונות רבים, כלכליים, חברתיים, תודעתיים, פסיכולוגים. אך עם כל המחמאות, חשוב להכיר כי השגרה עצמה גם טרום מטח הטילים והאזעקות הייתה מורכבת ומאתגרת. ייתכן ואני מוטה בגלל סוג העבודה שלי והאנשים עימם אני מדבר, אבל לא נעלמו ההתמודדויות עם המחלה, התרופות, הבירוקרטיה, העול הכלכלי, העייפות, הטיפולים, היחסים במשפחה ומה עושים עם הילדים בקיץ, הפחדים והחרדות, חוסר הודאות, הסימפטומים שלא ברורים, תופעות הלוואי. ועכשיו גם נופלים טילים.   הפתגם אומר שקש אחד נוסף יכול לשבור את גב הגמל, אז ודאי וודאי שמטח טילים, אזעקות אל תוך הלילה, פחדים של ילדים ודאגה אליהם. אני מבין שההנחיות בתקשורת צריכות להיות קצרות וממוקדות במצב הנוכחי. גם אני כותב באתר "כמוני" הסברים ועצות כלליות שיעזרו באופן כללי לכמה שיותר אנשים.   המבט הפסיכולוגי המורכב, אינו רואה רק את ההתמודדות הנוכחית, אלא גם על איזה רקע היא מגיעה. מה קרה לפני המבצע? אילו אתגרים היו ואיך התמודדתם איתם? באופן כללי ובאופן ספציפי בהקשרים של טילים מלחמות ואזעקות, כי במצבים כאלו הקשרים האסוציאטיביים חזקים מכל הגיון. אחד היתרונות בחקירה הפסיכולוגית הוא העלתם למודעות של אותם קשרים. ברגע שקשרים אלו עולים למודעות ניתן לבחון אותם, האם רלוונטיים למצב היום? האם זו באמת אותה סיטואציה? האם הערכת הסכנה שלי מתאימה למציאות?   באשר לאנשים עם מחלות כרוניות. אני מקבל שאלות ופניות רבות באשר לקשר בין דחק הטילים להחמרת המחלה. אכן קיים קשר כזה, אך הוא מורכב ואינו מחייב. בזמנו פרסם פרופ' אריאל מילר, מחקר שבו בחן את השפעת מתקפת הטילים בלבנון על מטופליו עם טרשת נפוצה והוא הציג כי בתקופה זו קיבלו בממוצע פי 8 עירויי סטירואידים מתקופות מקבילות בהן לא היו טילים. עירויי סטירואידים ניתנים בזמן החמרה/התקף של מחלת הטרשת הנפוצה. אך למזלנו לא הסתפק פרופ' מילר בממצא זה וחקר את סגנונות ההתמודדות של מטופליו ומצא אישוש לעקרונות הפסיכולוגים המנחים אותנו כיום. לא אלאה בפירוט מודל ההתמודדות של פולקמן ולזארוס, אך בקיצור ולעינייננו: תלוי כיצד אנשים מתמודדים עם האזעקות ונפילות הטילים. אלו שחשו שמוכנים לנפילת הטילים והאזעקות חשו פחות דחק בעקבותיהם ואצלם נראתה פחות החמרה במצב המחלה.     אז מה לעשות:     ראשית לא לפחד מן הדחק – הסטרסס אותו חשים בא להפעיל אותנו להתכונן ולהתגונן ואם נענה לו, הוא יוכל להירגע.   לפעול ולהתכונן מראש – לישון במקום נוח וקרוב למרחב מוגן, לתרגל כניסה למרחב מוגן, להכין מים וממתקים. להתכוננות זו ערך פסיכולוגי מכיוון שעונה למטרה לשמה הדחק מתעורר.   להסיח את הדעת – לאחר ההתכוננות, כשלא נותר עוד משהו יעיל לעשות (לעקוב באמצעי התקשורת אחר כל נפילה זה לא יעיל). להתחיל ולחשוב באופן יצירתי על פעילויות מגבשות ומהנות. המחשבה על הסכנה צריכה לשרת את ההתכוננות ולאחר שבוצעה ניתן וצריך לעבור הלאה.   לפנות לעזרה – אני שמח שאינני יכול למנות פה את כל מרכזי ומוקדי הסיוע. כמובן שיש את "כמוני" באינטרנט ומעבר לכך בטלפון, קופות החולים, שירותים פסיכולוגים חינוכיים, מרכזי חוסן, התארגנויות פרטיות – כולם מוכנים לעזור ולתמוך. כתבו לנו, תרימו טלפון. אל תחשבו איך מישהו מרחוק יכול לעזור,  פשוט צרו קשר כי רק הוונטילציה – ההכרה שהוצאתם את הבעיה תעזור.     קיץ שקט לכולם