"יאללה, תעשי עם זה משהו", אומר קול פרקטי בתוכי. "למדת משהו, תשתמשי בו". "אבל אני בכלל לא הטיפוס המטפל", עונה בתוכי קול אחר. האם זה הקול של חוסר האמונה? של חוסר האמון בעצמי? זה שמרים את ראשו מדי פעם ומנסה לסכל תכניות שונות שאני רוקמת, או שמא זהו קול שאמור לכוון אותי ללכת בשביל הייעוד שלי, ולהיות מטפלת ברייקי זה לא ממש הכיוון? להיות מטופלת אני יודעת, זה מקום מאוד נוח עבורי. לטפל – זה כבר עניין אחר. ארץ לא נודעת.

מה שברור לי זה שאם לא אנסה, לא אדע. כדי להקל על עצמי אני מחליטה להכניס את עצמי לתקופת סטאז', כלומר להציע לאנשים טיפול בחינם. אני בוחרת בקפדנות 3 נשים מן הקהילה הישראלית ומשתפת אותן בעובדה שעשיתי קורס ואני מעוניינת להתנסות בטיפול. למרות שחשבתי שבחרתי בקפידה את המועמדות, הראשונה משיבה בלהט שהיא "לא מאמינה בדברים האלה", ואני כמעט מצטערת ששאלתי. השתיים האחרות נענות בחיוב. האחת ממש מתלהבת ולדבריה מזמן היא חיפשה טיפול אנרגטי והיא לגמרי בטוחה שזה "יעשה לה טוב". נו, גם זו תשובה לא פשוטה עבורי. כבר יש ממני ציפיות... השנייה מסכימה מיד ובחיוך. ברור לי שהיא עושה זאת יותר עבורי ופחות מתוך צורך כלשהו שלה. נו, מילא, על משהו אני צריכה להתפשר. לקראת הפגישה הראשונה עם טלי, המתלהבת, אני ממש מתרגשת ואפילו מעט במתח. "תרגעי", אני גוערת קלות בעצמי. "הרעיון הוא לסייע לעצמך בריפוי ומתח זה ממש לא הכיוון". הנזיפה מעט עוזרת. אני מחליטה ליהנות מהעניין.