האבחנה של טרשת נפוצה, הגיע אחרי שקיילה דיווחה לאחר משחק כדורגל שאינה מרגישה את רגליה. המשפחה מספרת על קבלת האבחנה הקשה. קיילה מתארת כיצד שאלה את עצמה: "האם עשיתי משהו רע? למה זה מגיע דווקא לי?"

 

קיילה עזבה את הכדורגל, אבל בזכות מאמן אישי יוצא דופן עברה לריצה תחרותית. כאשר קיילה מתחילה לרוץ, חום גופה עולה וככל שהחום עולה, כך היא מאבדת את התחושות ברגליה בעקבות הריצה, גם את תחושת הכאב. בתחילה היה לה קשה להעריך כמה מהר היא רצה, בגלל החסך בתחושה, אך היא הצליחה להשתמש בניסיון ותחושות אחרות כדי לכוון את קצב הריצה (מרכיב חשוב מאוד כשמדובר בריצה תחרותית).

 

המאמן שמלווה אותה לא לשווא מתואר ע"י קיילה כדמות אב. המאמן תמיד מחכה לה בסוף הריצה ואוחז אותה ברגע שהיא קורסת בגלל חוסר התחושה ברגליים. התחושה לאט לאט חוזרת לרגליים כשטמפרטורת הגוף יורדת.

 

כששאל  המראיין – "למה לעשות את זה?" ענתה קיילה "זה משמח אותי וגורם לי להרגיש נורמלית. כשאני רצה זהו סימן שאיני מוותרת למחלה".

 

במירוץ האחרון, באליפות התיכונים של צפון קרוליינה נראה כי הדרמה שברה שיאים. קיילה לאחר כל ההכנות והציפיות, נפלה כבר בהקפה הראשונה, כולן עוברות אותה וקופצות מעליה בזמן שהיא שרועה על המסלול. קיילה התרוממה, החלה לרוץ ולהשיג את הדבוקה. השתלבה בין המובילות ושם מן הסתם חיכתה לה תחרות קשה ועיקשת, בה אף אחת לא מוכנה לוותר על המרוץ החשוב. מסוג הרגעים בהם כוחות הנפש והרצון עולים על כל מגבלה גופנית. צריך לצפות במירוץ בסרטון כדי להבין את גודל הדרמה. לא אגלה את סופו של המרוץ, אך מיד לאחר שחוצה את קו הסיום, כמו בכל ריצה, רגליה קורסות והמאמן מחכה שם כדי לאחוז אותה שנייה לפני שנופלת – הכינו את הממחטות!

 

פגשתי כמה וכמה אנשים עם טרשת נפוצה שמותחים את קצה גבול יכולתם הפיסית והנפשית באתגרים ספורטיביים. רצים על ספסטיות, עם כאבים, תוך כדי נימולים, תחושה של שריפה בסיום, עלייה בחום הגוף ועד כמה שזה יישמע מוזר – נהנים (כמעט) מכל רגע. פעילות גופנית חשובה לאנשים עם טרשת נפוצה, אך ישנה מחלוקת לגבי מתיחת הגבולות – עלייה קיצונית של חום הגוף ופעילות כאשר מתגברים הסימפטומים.

 

אין ספק שהריצה עוזרת לקיילה לשמור על דימוי עצמי גבוה, תחושת מסוגלות ושזו דרכה להראות שהמחלה לא הולכת לעצור אותה מלנצח במרוץ החיים. אני מאוד גאה בה, ובמסר אותו היא מעבירה, לא ניתן לצפות במרוץ מבלי להזיל דמעה ולרצות לשלוח לה חיבוק ענק בסופו. לצד כל התחושות הללו, הייתה חסרה לי תגובתו של הנוירולוג שלה והתייחסות להיבט הנוירולוגי הפיסי. אני מאוד מקווה שכוחות הנפש האדירים שמפגינה לא יתגלו כחרב פיפיות בעתיד.