חברה שלי אומרת לי, שאני לא מדברת כמעט על המחלה הנחמדה שאני חולה בה. אני חושבת שבהתחלה-התחלה כן סיפרתי וכן דיברתי. הייתי בטוחה שיש לי איזה חיידק כמה ימים לפני ראש השנה בשנת 1998. הרגשתי שיש לי שפעת כזאת ולקחתי כמה ימי מחלה מהעבודה שעבדתי בה אז כמזכירה ומרכזנית באיזה חברה. גרתי בדירה שכורה והתקשרתי לאמא שלי. אמרתי לה: "משהו פה דפוק.." וביקשתי ממנה לקחת אותי הבייתה ובדרך אמרה לי, שאולי ניסע לבית חולים ואני לא הסכמתי, כי אמרתי לה שראש השנה תיכף..ואני בסך הכל חולה בשפעת..הגעתי להורים שלי הבייתה וישבתי בסלון ואחיות שלי עזרו לאמא שלי להכין את ראש השנה ואני לא זיהיתי אותן, את האחיות שלי.. שגדלתי איתן. זה נורא עיצבן אותי ולמחרת היום היה ראש השנה ואמא שלי הגישה דג אז אחותי הגדולה ריסקה לי אותו שאני לא אבלע עצם בטעות.. אחותי הגדולה כנראה חששה מהטרשת, אבל לא ידענו. למחרת ראש השנה הסכמתי לנסוע לבית חולים עם אמא שלי. נסענו למחרת וגם ביום אחרי, שאז אשפזו אותי אבל במחלקת עיניים, שבדיעבד אני מבינה שזה לא קשור לעיניים בכלל.. והייתה לי פגישה עם רופאת עיניים שאמרה לי שמבחינתה אין לי כלום, אבל אני אמרתי לה: "את יכולה להגיד לי שאת לא יודעת מה יש לי אבל את לא יכולה להגיד שאין לי כלום !" אחרי כמה ימים, הלכתי לרופאה של הטרשת נפוצה והיא אמרה לי שחליתי.. אז אחותי הגדולה הסבירה לי בדיוק מה קורה בגוף שלי. אני לא הבנתי (אחותי הגדולה יודעת נוירולוגיה הרבה יותר ממני).