הסרט מתאר את חייו של סטיבן הוקינג עוד מהיותו סטודנט צעיר. כבר מתחילתו מבחינים כי הוא לא פחות ממבריק. בתחילה הסרט מתאר איך העייפות מתגברת ומופיעים קשיים מוטוריים לא מוסברים שמחמירים לאט לאט, עד שמקבל את האבחנה – ALS.   בתגובה לאבחנה הוא מסתגר וכועס, חושב שהוא מתמודד, אך לא יודע בעצם כיצד. אילולא זוגתו שאותה הכיר תקופה קצרה טרם האבחון, כנראה שהיה נשאר סגור בחדרו. מה הוא לא עשה כדי לבדוק אותה? צעק עליה, אמר שאין טעם, שהוא הולך למות בקרוב, אפילו התעקש להפגין עד כמה יכולותיו פגועות במשחק כדור. רק אחרי שראה שג'יין נשארת בכל זאת, הסכים להקשיב, לאהוב ולקבל אהבה ולהתחיל לעסוק בפרוייקט חייו – אולי התשובות הנסתרות בסרט לאריכות חיים, ודאי כאשר הצפי בתקופתו היה לחיות שנתיים מהרגע בו אובחנה המחלה.   בקדימון לסרט אומרים שהאהבה מנצחת. עם סוף הצפייה הייתי מתקן ואומר שאנשים שנלחמים על האהבה מנצחים בסוף. פרופ' סטיבן הוקינג הוא כנראה האיינשטיין של דורנו. ברור לי שכנראה ואולי הבנתי רק קמצוץ ממושג הזמן, מגבלות היקום והחורים השחורים. הוא נלחם וכבש את פסגות האקדמיה למרות מחלתו האכזרית. ועם כל זאת, לדעתי הלוחמת הגדולה ביותר בחייו, כפי שנראים בסרט בכל אופן, היא אשתו.   אני מאוד אוהב לעקוב אחר סיפוריהם של אנשים חולים בסרטים, כי אני חושב שהם מהווים השתקפות של המציאות בראי התקופה, וכאשר הם סרטים ממש טובים, הם אפילו יכולים להשפיע על המציאות, או לפחות לעורר שינוי בכמה צופים. אני חושב שהסרט מביא, בצורה הברורה ביותר שאני ראיתי עד כה, את תפקידו של הקרוב המטפל ( ה- caregiver). ייתכן בגלל העובדה שג'יין הוקינג היא זו שכתבה את הביוגרפיה עליה מבוסס הסרט.   הקרוב-מטפל יכול לקחת על עצמו את כל התפקידים האפשריים: האחות, הרופא, החבר, המטפלת, המובילה, הפסיכולוגית, המבשלת, המסיעה, מנהלת הטיפולים, הסלקטור, המעודדת, המרסנת, המתאמת. בסרט נראה היטב איך גם האדם החזק ביותר, האוהב ביותר ועם יכולות הקרבה עצומות, צריך עזרה. עזרה אינסטרומנטאלית ועזרה נפשית. גם מישהו שיוכל להרים את כסא הגלגלים ולהיות עם אחד הילדים כדי שתתפנה לאחר וגם האפשרות לעסוק בפעילות מרגיעה, מרעננת ולשתף מישהו שיכול להבין עם מה היא מתמודדת. מעניין איך היו היחסים ומה היה עתידם עם הייתה יכולה להישאר רק בת-הזוג ולגייס עזרה מוקדם יותר בכל התחומים בהם נדרשה.   הסרט נוגע בהתמודדויות מול המשפחה, גידול ילדים עם נכות, הקושי לצאת לחופשה, קבלה של אמצעי עזר, ניפוץ מיתוסים על אנשים נכים (לא אינטליגנטים? לא שותים? לא מקיימים יחסי מין?) ועוד...   אולי השאלה הגדולה מכולן שהסרט לדעתי מנסה לענות עליה היא איך הוקינג חי עד היום? כשקיבל את האבחנה של ALS תוחלת החיים שלו הייתה הגיונית בדיוק כמו נסיעה בזמן – מי אמר שלא הכל אפשרי?