בפוסט האחרון סיפרתי על הכוונה שלי לנסות לפנות למרפאת הרפואה המשלימה של קופת החולים שלי, אחרי שרופא המשפחה המליץ על כיוון של אוסטאופתיה (האמת שחשבתי על זה עוד לפני שדיברתי איתו על כך). 

 

בסופו של דבר הרופאה הממיינת באותה מרפאה שבדקה אותי, כמו רופא המשפחה, גם היא חשבה שמדובר בדלקת בגידים ודווקא הציעה לי לאור זאת דיקור סיני ולא אוסטאופתיה או עיסוי רפואי כפי שחשבתי מלכתחילה. לטענתה עיסוי רפואי שכזה לא יעזור למצב, שוב כי מדובר במצב דלקתי. אז הנה, עוד רופאה אומרת שמדובר בדלקת. והאמת היא שלפי ההרגשה, זה גם מרגיש כמו דלקת. הרי היו לי בעבר דלקות גידים ומפרקים למיניהם והאופי של הכאבים באמת מזכיר את זה. גם העובדה שיש לי ימים טובים יותר וטובים פחות מחזקת את המחשבה הזאת. מה שבמיוחד חיזק אצל רופא המשפחה שלי את המחשבה שמדובר בדלקת היה כשסיפרתי לו שהכאבים מופיעים כתוצאה מטריגר מסוים, מכיווץ או מתיחה של השריר בפעולות מסוימות במהלך היום. 

ואגב, יום לפני שהלכתי למרפאה המשלימה הייתי שוב אצל כירורג וגם הוא אמר שמדובר בבעיה אורתופדית (לא אמר דווקא דלקת אבל אמר שזאת בעיה אורתופדית). וזה מה שגורם לי לחשוב לפנות לאורתופד אחר לחוו"ד שנייה. גם לא נשמע לי הגיוני ההסבר של האורתופד שהייתי אצלו שהכאבים עדיין נובעים כתוצאה מהניתוח, בכל זאת עברו חמישה חודשים! לא הגיוני שזה עדיין יהיה מצב כזה. 

 

בכל אופן אני מנסה לחשוב איך בינתיים להמשיך לתפקד ובעיקר אני חושבת איך לחזור לפעילות גופנית. מודה שמה שהכי מתסכל אותי במצב הזה הוא שאני כמעט ולא עושה ספורט. עד הניתוח, פעילות גופנית הייתה בעיניי בעלת ערך עליון ולא בכדי. היא תורמת להרבה דברים גם פיזית וגם נפשית. אז כשיש לי ימים טובים יותר אני כן עושה הליכות קלות אבל זה כנראה לא מספיק. בינתיים עליתי הרבה במשקל מן הסתם ולאט לאט אני רואה איך אני חוזרת למשקל שהייתי בו לפני כ-3 שנים כשהתחלתי את הטיפול אצל הדיאטנית. 

ואני מודה שחלק מזה זה גם התזונה. אני עדיין במאבקים עם עצמי לשמור על תזונה נכונה אבל זה קשה. בכל הזמנה שלי מהסופר רוב ההזמנה היא בעיקר ירקות מתוך שאיפה שהם יהיו החלק העיקרי בתפריט שלי. אבל מה לעשות שיש בי גם את הילדה הקטנה הזאת שרוצה ממתקים ושוקולד ולא מוכנה לשמוע "לא" ואל תנסי לרמות אותה עם פירות במקום זה כי זה לא אותו דבר. 

 

אז זה שילוב של שני הדברים, גם חוסר פעילות גופנית וגם הקושי להתגבר על הדחפים לאכול שטויות. בעבר כשאכלתי כמו שאני אוכלת עכשיו אבל במקביל עשיתי פעילות גופנית יכולתי עדיין לשמור על המשקל ואפילו לרדת. עכשיו קשה לי להפנים שהמצב החדש הוא כזה שאני לא עושה ספורט וקשה לי לשנות את ההרגלים בהתאם. 

 

ובכל זאת אני כן מנסה לחשוב איך כן לחזור לפעילות גופנית ולא רק בשביל המשקל אלא גם בשביל ההרגשה הכללית. הרי בסופו של יום אפילו אנשים שסובלים ממוגבלויות יותר רציניות משלי עושים פעילות גופנית, בהתאם למצבם. אני בטוחה שאני כן יכולה לעשות פעילות כלשהי אולי לא בעצימות גבוהה, אולי אפילו ממש באיזי אבל לעשות. 

כשאמרתי לדיאטנית שלי שקצת חזרתי להליכות היא שאלה אם לא עדיף לי לשחות במקום זה. האמת שזאת שאלה טובה. על פניו נראה ששחייה זאת פעילות פחות מאומצת ובעיקר פחות מאמצת את איזור האגן ומטה. אבל האמת היא שזה רק נראה ככה. כשאני שוחה גם אם נדמה לי שאני לא מפעילה את החלק התחתון של הגוף אלא רק חותרת עם הידיים למשל, עדיין אני מרגישה גם את שרירי האגן עובדים. למשל הדלקת הזאת (או משזה לא יהיה) התחילה להראות את אותותיה באחת מהפעמים שכן שחיתי קצת אחרי הניתוח, כאשר בשחיית חתירה מתחתי את היד קדימה, הרגשתי מעין מתיחה באיזור המפשעה. אז עוד לא היו לי כאבים כאלה כמו שאני סובלת מהם בימים אלה אבל אפשר לומר שזאת הייתה התחלה, מעין רמז לבאות. יש לציין שכאשר הרגשתי את המתיחה הזאת שחיתי יותר בעדינות עם תנועות עדינות יותר אבל בכל זאת.. היה שם משהו שרמז על כך שהאיזור עוד רגיש. כך שאני באמת לא יודעת בעצם. מצד אחד כאמור בטוחה שיש משהו שאני כן יכולה לעשות מבחינת פעילות גופנית, מצד שני הרי הגעתי למצב הזה בגלל כל מיני שטויות שעשיתי אחרי הניתוח ולא בא לי לגרום לעצמי עוד נזקים. 

 

בכל אופן בעוד שבועיים וקצת אני מתחילה טיפול פיזיותרפיה. אני מקווה שהטיפול באמת יהיה יעיל למרות שלא לגמרי ברור עדיין מה הבעיה ואולי באותה הזדמנות אוכל להתייעץ עם הפיזיותרפיסט לגבי פעילות גופנית שאפשר לעשות במצב שלי. תוך כדי שאני כותבת את זה עולים לי בראש באמת אנשים שאני מכירה ו/או שהכרתי שסובלים מכל מיני מוגבלויות ועדיין עושים ועשו פעילות גופנית. כך שאני בטוחה שגם אני אוכל. 

 

ולמרות הקושי אשתדל לשמור על התקווה והאופטימיות כמה שניתן.