מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה
כמוניבלוגיםהילד האחרהגיגים על ספסל

מחשבות של אדם רגיש מאוד. משתף את הכאב שלי.

מאת שי28
26/07/15 17:03
1574 צפיות
דור ישב על ספסל בערב, בפינה בתל אביב ליד כביש סואן. עיניו היו מצועפות מעייפות, לאו דווקא גופנית.

הוא תהה למה החיים שלו הסתבכו ככה.

נראה שהוא שכח איך זה להיות בעל ביטחון עצמי, שהעולם לרגליך, ואתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכל.

אחרי אינספור אכזבות שלו מאחרים- ובפרט מעצמו- הוא תהה למה הוא מנסה בכלל. מה משאיר אותו בחיים. מה מחזיק אותו פה.

המציאות בהחלט היתה אכזרית כלפיו. ללא אב שיאהב אותו, ללא אם שרוצה אותו, ללא אחים שיתמכו בו, ללא חברים שיהיו לצידו- כולם נטשו אותו לטובת מה שנקרא, "הקצב המהיר של החיים" - מתחתנים, מולידים ילדים, קונים בית, עובדים עד סוף החיים, מתגרשים (לאו דווקא בסדר הזה).

דור כבר היה מת מבפנים עוד כשאביו נלקח ממנו. אחרי השיבעה, הוא כבר לא היה אותו ילד. לפחות כשאביו היה חי, היה לו עם מי לדבר, על מי לסמוך. הוא לא העריך זאת, בזמנו, וחשב שאביו לא מבין אותו, ושהוא אדם אטום ואנוכי.

עכשיו, הוא כבר לא חושב כך, אבל אין לו למי להגיד זאת. אין לו ממי לבקש סליחה.

כמה פעמים אביו התחנן בפניו שיכתוב לו את הספר? וכמה פעמים דור דחה זאת?

מספיק. הזיכרונות הללו כואבים יותר מדי, חשב. זו המציאות ואין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה.

הוא התעמק בספסל, בעיצוב הפשוט שלו, בקיום שלו. האוויר הקריר של תחילת נובמבר צינן את עורו ועורר אותו מקהות החושים ששרתה עליו.

עשרות קונכיות שבורות ומרוסקות של חלזונות היו נחים סביב רגליו, כמו מישהו החליט לפניו שיהיה זה משעשע להקים בית קברות קטן בצידי השביל ולדרוך על חסרי החוליות הקטנים חסרי הישע, בידיעה שהם לא יוכלו להשמיע קול לעזרה בשעה שהם נמחצים למוות.

דור התבונן בהם, תוהה כיצד נשמותיהם הזעירות עוזבות את גופיהם חסרי החיים, ועולים מעלה בקווי אור כסופים, דקים כנימים.

הוא תמיד דמיין לעצמו שהוא יכול לראות נשמות בני אדם עוזבות את הגוף אליו היו קשורים, ברגע המוות, לראות כיצד הן עוברות את מסען בשמיים ומתגלגלות לגוף חדש ברחם אישה. אבל הוא ידע שזה רק הדמיון, שאין מצב שהוא יוכל לראות נשמות, מה גם לדבר איתם בכלל, אבל זה לא עצר אותו מלהתקיים מהצד ולקנא בהן, בכך שהן מקבלות חיים חדשים, הזדמנויות חדשות.

אביו בחר ללכת, לעזוב אותו בעודו צעיר, כפי שעשה תמיד בגלגולים קודמים, כך דור דמיין זאת.

ואם הוא היה רואה את נשמתו של אביו ברגע שעזבה את גופו על מיטת בית החולים- מה היה אומר לה? האם היה נפרד ממנה, מבקש ממנה סליחה על כל המריבות והקשיים שגרם לה במהלך חייה? או שהיה מבקש ממנה הסבר, למה היא עוזבת אותו כל כך מהר, כשהוא עדיין ילד? אבל אולי, אין לו הזכות לשאול שאלות כאלה, והוא צריך להכיר תודה על כל הזמן שזכה לחיות עם אביו פה על פני האדמה, ולנצל את הזמן שהוא דור, עוד נותר לו, כדי לעשות מעשים טובים ולגרום לאביו להתגאות בו, ממש כמו שפינוקיו רצה שסבא ג'פטו יתגאה בו. אך לדור היו עדיין המון שאלות שעדיין הוא לא פתר, שאלות שעדיין דורשות מענה, לפני שימשיך הלאה, בייעוד חייו, יהא הדבר הזה אשר יהא.

יש לו עוד הרבה משקעים מהעבר, זיכרונות מהחיים האלה ומגלגולים קודמים, שהוא צריך להתעמת איתם, להבין אותם, ובכך להבין את עצמו. זיכרונות שזלגו לתוך חלומותיו, לתוך נפשו, מציפים אותו בשברירי חלקים מעולמות עתיקים, עולמות שנכחדו ואינם עוד.

הוא נאנח, ואז קם מהספסל באיטיות כמו זקן בן מאה, למרות שהיה רק בן 27. הוא הביט בשביל האפל המשתרע לפניו, ומואר רק בקושי בפנס רחוב יחיד, והחל לצעוד בו, נזהר מלדרוך על הקונכיות המנופצות כדי לא לעורר את זעם החלזונות המתים עליו.

והספסל נותר יתום, עד לפעם הבאה שיפקוד אותו, כשיחוש שוב צורך להיות לבד ולברוח מהמציאות האפורה העוכרת את נפשו.

והוא תהה לעצמו, עוד כמה זמן נותר לו לשאת זאת.

תגובות

bababingo148
28/07/15 1:51

מענין אז מה הפתרון ?אני בן 57 ומרגיש קצת כמו המחבר .....יש עצות אנא הגידו לי⌚