ואו השנים חולפות לי מהר, וכל שנה אני יותר עצוב מהשנה הקודמת. לקום ביומהולדת שלך ולהיות מדוכא זה לא דבר שגרתי, בעיקר שאתה חי חיים בהם אנשים בעיקר מתים לך בדרך

לא מזמן איבדתי מישהי שאהבתי למחלת הסרטן. היינו סוג של קאפל. היא הייתה שם אחרי אקסית שלי אבל היא לא הייתה ריבאונד וגם לא היה בינינו משהו, כי הזמן לא אפשר. באותה התקופה הייתי בטיפולים במרפאת כאב על מחלת הפיברומיאלגיה שיש לי, וגם בימים שלא הייתי צריך לבוא לשם הייתי בא, כדי לראות אותה. הבחורה מקומה 7 עם השיער היפה והעיניים החומות שכל יום הולכת ומתה לך, עם פנים עצובות שאתה לא יכול לשכוח אבל לב ענק וטוב

כשכן חשבתי על אולי שנהפוך את זה לפורמלי, היא כבר הספיקה למות. והעצב היה קשה, אבל ניסיתי להמשיך הלאה, דבר שממש נכשלתי בו (כמו כמעט בכל דבר אחר). ועוד אחד מזכרונות העבר שלי לגבי מישהו שאהבתי (אבל אותו לא במובן הרומנטי) היה חבר, ז"ל.

אותו חבר ואני נולדנו בדיוק באותו היום ובדיוק באותה השנה. גדלנו באותה השכונה ובאותו הרחוב, וההבדל היחיד בינינו היה צבע העור והעובדה שאני גדלתי ללא כיפה ולא בבית חרדי והוא כן. אבל מה שבטוח להורים שלנו הייתה הכרות מוקדמת, והיינו חבר'ה בגן, חבורה של 3 בנים ובת, אני, הוא ודני הרוסי, ביחד עם נופר היפה (שכולנו התחרינו על הלב שלה, מי היה מאמין שכבר בגיל הזה אתה לומד לחזר אחרי מישהי, אמנם כמו ילד אבל מחזר) ואמנם לא שמרנו על כל השלישיה כי היא גדלה להיות ילדה שהפכה לנערה בצופים ודני חזר עם ההורים שלו לרוסיה

אבל אני והוא, המשכנו להיות בקשר עם השנים, הקצרות אמנם אבל השנים, עד שהשנים שמו לו את הסוף.

יום אחד בגיל 6 הוא עבר את הכביש לבד. נהג אוטובוס שהגיע פגע בו, ופצע אותו קשה. קשה מאוד שהוא היה בתרדמת תקופה לא מעטה, שבסופה ההורים שלו עשו איתו חסד, וניתקו אותו מהמכשירים. מה שווים חיים כשאתה כל היום שוכב במיטה ללא יכולת לזוז, כשהנהג שפגע בך לא משלם את הדין ולא יושב בכלא, כשאתה יודע שאתה תישאר ככה לשארית חייך. 

ואני זכיתי בחיי לראות לא מעט מוות. אבל כשהוא מת, ואחריו גם היא, הרגשתי כאילו לאט לאט החיים שלי מתחילים להיות חסרי טעם.

נכון שממשיכים הלאה בחיים. נכון שתמיד אפשר להכיר אנשים חדשים ונכון שהחיים הם החלפה ומחזוריות, שהיום יש כאן קבוצה של אנשים שלא תהיה פה מחר ותבוא במקומם קבוצה אחרת, אבל עדיין זה דבר שגם שנים אחרי אתה לא יכול לקלוט.

אתה יושב בבית ומדמיין לעצמך, איך היו נראים החיים שלי ואיך הייתה נראית החברות שלנו או הקשר שלנו היום.

השנים יעברו ואני אהיה בן 19, 20, 21, 22, 23, 24, 25, אפילו אולי 90, אם החיים ירצו להביא אותי לשם (לא שאני מתלהב מהרעיון כי כמו שנוהג לומר אבא שלי: כל חיי אהיה לבד וזה הדבר היחיד שהוא צודק בו) אבל הם לא, בעיקר לא הוא. שיש לנו באותו היום יומהולדת, שעד היום יש לי תמונה שלי איתו (או יותר נכון להורים שלי, נכון ל2013(?) אם הם לא איבדו אותה) כילדים בגן. שהיומהולדת שלי נהיה כל שנה ושנה עצוב יותר ויותר, כשאתה חושב על זה שאיבדת אדם יקר, שממש באותו היום, יכל להיות גם בן 18 איתך. אולי בכיסא גלגלים, אבל זה עדיף על חלקת חול ושיש עם השם שלו עליו

לחשוב שיכלנו לשחק בשבתות כדורסל או כדורגל חובבני כמו שהייתי עושה עם כל הילדים הרזים בשכונה (כי אני הייתי ילד בטטה) או ללכת למקדונלדס ולקבל דיסק של הפסטיגל לפני שהפכתי לטבעוני או לראות ביחד את "נבחרי הילדים" לשנת 2000 ומשהו או לברוח מהחטיבה כמו שעשיתי לא פעם אבל

כשאני חושב על זה

אולי טוב לו יותר עכשיו, אחרי שהוא כבר לא איתנו
אולי טוב לו יותר במקום האחר הזה

וגם לה, שאהבתי, אולי טוב לה יותר שם, במקום לקבל כל היום הקרנות וכימותרפיה, ולבכות

ואני תוהה אם אוכל להצטרף אליהם מתישהו
אני רוצה את זה מאוד, כי אני מרגיש שאני שייך יותר אליהם מאשר שאני שייך למי שאני נמצא איתם כאן, ב"מציאות"

ובנושא דומה אבל שונה: אמא רוצה לתקוע אותי באשפוז יום. אני מסרב. כוס אמא של אמא. שתתן לי כבר לגמור את החיים האלו וזהו בת זונה. ושאבא ילך לקיבינימט הוא כבר בלתי נסבל.