מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מאת יהודה75
01/02/16 12:26
1894 צפיות
אירוע לבבי
אחרי שכתבתי כאן בסערה ארבעה פוסטים תוך עשרה ימים, על שעבר עליי, יצאתי להפסקה, כדי להתמודד עם מכה חדשה, אבל עליה ארחיב בפוסט הבא, כשהעלילה סביבה תתפתח.
בינתיים אני חוזר כמעט שנתיים אחורה, אחרי כמה שנים שעיקר הבעיות הבריאותיות שלי נעו סביב הפסוריאזיס וביקוריי החוזרים ונשנים בטיפולי הפוטותרפיה המוצלחים - ברוכים הבאים לאירועי פסח 2014 הסוערים.
להזכירכם, במשקל הקרוב ל-150 קילו, כושר הליכה תמיד היה לי, ולכן ב-12.4.2014, יומיים לפני ליל הסדר, יצאתי עם אשתי והילדים ועוד שני זוגות חברים לטיול ביער במרכז הארץ - אורך המסלול כ-8 ק"מ, תוואי הליכה קל.
בימים שקדמו לטיול הרגשתי קור לא מוסבר בחזה, מטריד, אותו ייחסתי להתקררות. במהלך הטיול, הליכה איטית עם ילדים, הכאב לא הטריד במיוחד, אבל לאחר 4 ק"מ התיישבתי על אחד הסלעים והודעתי שאני לא יכול להמשיך. שנקצר בחזרה למכוניות, כי הקור בחזה הפך לכאב לא נוח.
הכל הסכימו, והמשכנו מהיער, לפי התוכנית המקורית, לארוחת צהריים במסעדת בשרים בכפ"ס. שם, עם האוכל החם, הייתי בטוח שהכאב חולף, שאכן מדובר בהתקררות, ושבבית כבר אנוח, ולמחרת (יום ראשון) אגש לרופאת המשפחה לבדיקה.
כשיצאנו מהמסעדה, התחלתי להזיע בצורה בלתי מוסברת. מהחזה ומעלה נטפתי מזיעה. כל צליל ששמעתי שיגע אותי ומיהרתי לרכב. לאשתי סימנתי שתקצר את הפרידה מהחברים, כדי שנעוף הביתה, לשקט. אבל הזיעה לא עצרה, וכל פיפס גרם לי לעצבנות, עד שהשתקתי את הילדים הצוחקים במושב האחורי.
"לבית חולים, עכשיו", הפצירה בי אשתי, שגם ביקשה שאתן לה לנהוג. סרבתי, וחלפתי על פני בית החולים בלינסון, אך מיד אמרתי לה, "אל תדאגי, נמשיך לבית החולים תל השומר, קרוב לבית, את תמשיכי עם הילדים הביתה ואני בטח תוך שעתיים אשוחרר עם כדור נגד כאבים וגמרנו". זו היתה נסיעה מטורפת, שנגמרה בחריקת בלמים שלי בפתח המיון. 
"כואב לי בחזה", הבהרתי בקבלה, לבדי (אחרי שאשתי והילדים נסעו משם לבקשתי - "שלא יראו את אבא ככה"), ומשם צעדתי מתקפל מהכאב בחזה, ההולך וגובר, לחדר המיון. התקבלתי לבדיקת א.ק.ג מיד - ושני אחים הגיעו לעזור לי לעבור למיטה, שמיד הוקפה ברופאים, אחיות ותחושת חירום. 
"מר ספרא", פנתה אליי רופאה עם מבטא אמריקני כבד, "אתה בשיאו של התקף לב לא קל. נפנה אותך לטיפול נמרץ ולצינתור, מיד".
דווקא אז הגיע השקט שכל כך רציתי. סוף סוף ודאות והסבר לכאב של הימים האחרונים.
דרך להודיע על כך למי מקרוביי לא היתה לי. צוות בית החולים המיומן עשה מלאכתו נאמנה ובמהירות, וחצי שעה לאחר מכן, כבר הייתי בצינתור - פתיחת עורק ימין ראשי שהיה סתום במאת האחוזים. 
חיי ניצלו. לו הייתי בוחר ללכת הביתה אחרי הטיול, ולנוח - סביר שלא הייתי מתעורר מהמנוחה, כך הרופאים.
כשחזרתי לחדרי בטיפול נמרץ, אחרי שהאחות והאח המסורים עזרו לי להרגיש בנוח - מצונרר מכל הכיוונים - הם היו שם - אשתי והוריי. המומים. שמחים שאני חי. אשתי הסתבר, מיהרה לשם את הילדים אצל אחותה וחזרה לבית החולים, התבשרה על מצבי והזעיקה את הוריי.
מאז כאמור עברו 22 חודשים - בהם החלפתי את אורח חיי. מבטטת כורסא שאוכלת ללא הפסקה מכל הבא ליד, התחלתי תהליך שיקום במכון הלב של תל השומר, שהיה הצעד הראשון לאורח חיים ספורטיבי, במגבלות מסויימות, כולל שינוי דרסטי בתזונה. התוצאות נשמרות עד היום - 50 קילו ירדו ממני, מדדים שלא חלמתי שיהיו בטווח (כולסטרול, מלח, סוכר ועוד) הפכו לתקינים, פיקס.
אולי סטירת הלחי בדמות התקף לב (ושני צנתורים בסך הכל) ושלושה קפיצים (סטנטים) בעורקיי הלב, היו הדבר הכי טוב שקרה לי...

מצורפת מהיום למחרת ההתקף.

תגובות

אפרת_זיו
01/02/16 23:28

וואו! איזה מזל משמיים!
ואיזה פחד מה שתיארת.
שומרת לי את התיאור בראש למקרה שחס וחלילה אתקל סביבי במישהו במצב דומה ואדע מה לעשות.

הייתי קרוב לאירוע ולחוויות שלך:
שקלתי 116 ק"ג (על 1.80 מ' גובה), אכלתי בלי סוף ואת כל מה שהיום אני יודע שהיה "רעיל" עבורי - לרוב היתה זו אכילה רגשית שבאה לחפות על צרכים אחרים ותסכולים שונים. לא עשיתי ספורט כלל.
למרות אזהרותיה של אישתי, אחות במקצועה, שהצביעה על כל גורמי הסיכון - פשוט שמתי פס!

ב- 10.12.2014 התעוררתי באמצע הלילה: חשתי בלחץ קל בחזה, אבל מה שבאמת הפחיד אותי היו הכאבים הנוראיים בשתי הזרועות (במידה שווה) - מקצוות הכתפיים ועד לקצות האצבעות.
בלית ברירה, לאחר שניסיתי לשנות תנוחה כמה פעמים, הערתי את אישתי.
היא קפצה מהמיטה ובאינסטינקט המקצועי שלה חייגה למד"א. אני עוד עשיתי ניסויים לגמד את מה שקרה ולומר לה שאולי כדאי לחכות ואולי אלה הבעיות האורטופדיות שלי שגורמות לכאבים בזרועות - אבל היא סירבה אפילו לשמוע.

אמבולנס מד"א הגיע, האקג לא הראה משהו מיוחד, אבל נלקחתי לניון בבית החולים הקרוב.
אמצע הלילה, חורף, מיון מלא אנשים, צוות רפואי מותש (ומופלא!).
חיכיתי, לאחר בדיקת אקג ולקיחת בדיקות דם, כחמש שעות בשכיבה. בכל פעם שירדתי מהמיטה התגברו הכאבים בזרועות.
בחמש בבוקר החליט הרופא הבכיר לאשפז אותי במחלקה פנימית. לדבריו "משהו לא מסתדר לי עם בדיקות הדם שלך!"

בקצה מסדרון המחלקה הפנימית עברתי את כל תהליך הקבלה למחלקה.
בשעה 10 בבוקר שלחתי את אישתי הביתה, שתישן קצת.
שעה לאחר מכן הופיעה רופאה, התישבה על קצה המיטה שלי ואמרה: "בבדיקות הדם שלך אובחנה עליה באנזים הטרופונין, מה שמעיד שעברת התקף לב קל. 99% שאתה הולך עוד מעט לצינתור."
הזעקתי את אישתי שתחזור מיד.

עוד שעה חלפה ואני הייתי כבר בחדר צינתורים. 2 חסימות של 100% התגלו בעורק אחד, נפתחו בעזרת הבלון ושני סטנטים הושתלו בהצלחה במקומות החסומים.
הועברתי ליחידת טרום טיפול נמרץ לב, שהיתי שם 3 ימים, ולאחר מכן חזרתי למיטה בקצה מסדרון המחלקה הפנימית.

לאחר סה"כ 10 ימים שוחררתי מבית החולים עם חבילת ענק של תרופות והוראות שלינוי אורח החיים.
אכן שיניתי את אורח החיים: הן בתזונה והן בפעילות הגופנית.
ירדתי 24 ק"ג ובמשך שנה השתתפתי בתכנית שיקום לב במכון פרטי (במימון קופ"ח).

היום אני בן אדם חדש. מה שבעיקר השתנה בתוכי היא המודעות.
אין יותר כזה דבר ש"לי לא יקרה כלום."
האחריות היא עליי ועליי בלבד.

 
נוני--יה
09/02/16 8:48

שלום לכולנו, אכן, התקף לב או כל חויה אחרת מהמשפחה הזו, הם הרבה פעמים המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לקבל לחיינו.
הסתכלות של גוף ונפש, בפשטות תספר לנו , שכאשר הפסקנו להקשיב ללב שלנו ולמה שהוא מבקש מאיתנו, אזי הגוף ידבר במקומנו. בהתחלה ילחש, אחר כך ידבר ולבסוף יצעק ...משמע, הלב אשר נפגע הוא החבר שלנו הכי טוב. לא האויב. החבר ואנו מוזמנים לכרות איתו ברית ידידות.

גם אני עברתי ניתוח וצינתורים. עם הזמן הבנתי, כמה הייתי לא בהקשבה לצרכים שלי, לכוחות שלי, למה מתאים לי ולמה עלי לומר "לא".
האיום על החיים מטלטל, ובעצם יכול בקלות לקחת אותנו להוקיר מאד את חיינו ולמקד מה חשוב לנו , מה יביא ברכה לנו, איפה נשים לב לעצמנו ומתי ואיפה לאחרים..
מאחלת לכולנו להקשיב ולפעול עבור עצמנו. את הנסיון המגוון שעברתי יחד עם תובנות לחיים, אשמחי לחלוק עם כל מי שמבקש. יום טוב.

יהודה75
יהודה75