מחקר מח חדש מראה שבפועל צריך להתאמץ כדי להיות אגוצנטרי. חוסר אנוכיות יכול להיות סקסי ונדיבות יכולה להיות תכונה אטרקטיבית לזוגיות לטווח ארוך... קל להבין בזוגיות איך נדיבות תבטיח נדיבות חוזרת, אבל עכשו הראו איך היא חלק בכלל היחסים החברתיים. מובן שללא חוסר אנוכיות קשה לארגן חברה מפותחת, אבל מעניין מאיפה נובעת התכונה הזאת? שאלה שאכן מזינה מאות שנים של עימותים פילוסופיים... האם חוסר אנוכיות הוא תולדה של השקעה ומאמץ או הוא בפועל ברירת המחדל של האישיות האנושית?מחקר חדש מציע פיתרון עיצבי/מוחי לשאלה, כשהוא מאתר איזורים מסוימים במוח המעורבים בצד הטוב והנדיב שבנו... נראה שנדיבות הינה ברירת המחדל שלנו, ולכן נראה שבלי קשר למצפון, לוותר על הכסא ברכבת למישהו אחר היא פעולה יותר פשוטה וטבעית עבור המוח שלנו. המשתתפים בניסוי קיבלו גרוי מגנטי TMS לאחד משני איזורים בקורטקס הפרה-פרונטלי (dorsomedial or dorsolateral) ונתבקשו להחליט איך לחלק שטר של 10$ למי שאת תמונתו ראו על מסך. הגרוי המגנטי הפריע לפעילות המוח של האיזור המגורה וכך יכלו לבחון האם האיזור הנבדק מעורב בהחלטה של חלוקת שטר הכסף עם יותר או פחות נדיבות. הקורטקס הפרה-פרונטלי במח מעורב בשיפוטיות מורכבת וביכולת העמידה בפני פיתויים אבל כאן לראשונה נבחן ישירות על תפקידו בנדיבות אלטרואיסטית. מה שנמצא הוא שפגיעה בפעילות איזור זה במוח הגבירה את הנדיבות, דהיינו במצב הרגיל איזור זה במוח אחראי לבלימת הנדיבות הטבעית. כשהמשתתפים בניסוי ראו בנוסף לתמונת האנשים במסך גם את סכום ההכנסה הכספית שלהם, ניתן היה לראות שהחלטת הנדיבות הכספית לעשירים או לעניים היתה תלויה באיזור הפרה-פרונטלי שעוכב... נראה שיש עוד מה ללמוד על מורכבות האלטרואיזם שלנו.   בדרך כלל מתארים נדיבות כמאמץ שצריך לעשות. צריך לתרום, צריך להתנדב, צריך להיות אנושי... המחקר הזה מראה, שמבחינות מסוימות לפחות, להיות אלטרואיסטי זה פחות תובעני מלהיות אגוצנטרי. בעוד שאנחנו משתמשים בהיגיון להחליט לדאוג לעצמנו, זרם תת-הכרתי של אמפתיה יכול לכוון אותנו להיות נדיבים. נראה שאלטרואיזם הוא לא עניין של היגיון אלא הוא בפועל דחף ריגשי.http://www.scientificamerican.com/article/it-takes-effort-to-be-selfish