שמתי לב שהיא הפכה לצמח

מזה זמן רב אני מכנה את המיגרנה - מיגי ורואה בה חברה.
למדתי שהאנשה גורמת לי להתייחס אליה, ביני ובין עצמי וביני לבין הסביבה, עם פחות עויינות.
משהו בתפיסה שלי כלפיה השתנה השבוע.
ביום א׳ קיבלתי בפעם השלישית עירוי, במרפאת כאב. התפללתי שהיא לא תופיע ממש מייד, כדי שהחומר שהוחדר לא יחשב כמי שמעורר את מיגי.
חזרתי הבייתה הישר למיטה ונשארתי שם כל היום בגלל אפקט הנילווה לחומר וגורם לעייפות.
מיגי היתה אלופה, לא הופיעה.
בבוקר יום ב׳ קמתי עם כוחות מחודשים, מרגישה חיונית ונמרצת.
לאחר 3 שעות של טוב, הרגשתי שכאב קל מונבט בעיניי. סרבתי להאמין.
שתיתי חצי ליטר מים קפואים.
במקום שאחוש רוגע, חשתי שאני משקה את המיגרנה. היא פשוט צמחה בזכות המים שכוונו להרבות אותי. 
כך מצאתי את עצמי בתוך המיטה בלי מיגי, עם מיגרנה. אט אט, שעה אחר שעה, היא הצמיחה עלים קטנטנים והחלה לכסות בפרחים קטנטנים את הצד השמאלי של ראשי.
כעת, משחלפו 2 לילות וימים ללא שינה כמעט, הרבה מקלחות קרות, שתיית מים והמנעות כמעט מוחלטת מאכילה, עייפתי עד מאוד מצמיחתה. 
אני לא מכירה את מיגרנה הצומחת. מעולם לא יחסתי אליה סממנים של התפשטות כזו.
אצל מיגי תמיד אחרי התקף בצד אחד של הראש, יבוא התקף בצד שני.
מעניין מה המיגרנה מתכננת לי? 
אני בעד מיגי, יותר קבלה, יותר ...
בעצם לא יותר וגם לא פחות
אני בעד בלי חברות וצמחים דימיוניים שמשבשים את קיומי.
לחלום - מותר לי.