הליכה היא תפקוד יומיומי חשוב ביותר לחולי פרקינסון, וכמעט אין מטופל שאני פוגש, ללא קשר לגיל או מצב תפקודי, שלא מציין בפני את שאיפתו להחזיר את היכולת ללכת יותר וטוב יותר. לכן, מן הבדיקות שאינני מוותר עליהן במפגשי הערכה עם המטופלים הן כיצד המטופל הולך וכמה הוא מסוגל ללכת. לחולי פרקינסון נטייה להליכה איטית ורבים מדווחים על תרגול הליכה קבוע לזמנים של 30 דקות ויותר בקצב מתון, הליכה הנשענת על מרכיבי סיבולת אירובית. שיפור ההליכה והמערכת האירובית הינו מטרה חשובה במחלה, אולם עיסוק באופן קבוע בפעילות גופנית אירובית אינו משפיע על היכולת האנאירובית על מנת שהתפקוד הגופני ישתפר. מטופל יכול להיות מסוגל ללכת לזמנים ארוכים אולם לכשול בפעילויות קצרות הדורשות כוח, כמו קימה מישיבה לעמידה. חולשת שרירים היא עניין מתעתע במחלת פרקינסון. כוח שריר (Muscle strength) או כמות הכוח המקסימאלי המופק, אינו נחשב פגוע בדרך כלל בפרקינסון, וחולשת שרירים אינה נצפית לרוב בבדיקה הקלינית של המטופל. עם זאת, חולי פרקינסון מדווחים פעמים רבות על חולשה. אחד הקשיים בפירוש חולשה זו במטופלים הוא הנוכחות של תבניות ייצור כוח לקויות, אשר מסתתרות תחת איטיות התנועה הפרקינסונית (ברדיקינזיה). ה"חולשה" הופכת בולטת כאשר מתבקשים לייצר כוח מתפרץ, כיווץ של מספר רב של תאי שריר באותו זמן, במטרה להתגבר על ההתנגדות בזמן הקצר ביותר. כוח מתפרץ או הספק (Power = force X velocity), כלומר היכולת לייצר כוח שריר במהירות, נחוץ לביצוע פעילויות יומיום רבות והינו מדד אשר שופך אור רב יותר על סיכויו של החולה ליפול ויכולתו לבצע פעילויות גופניות, מאשר כוח השריר. מחקרי עבר הראו כי חולי פרקינסון מרוויחים מאימון התנגדות, אולם מעט ידוע על יתרונותיו של אימון התנגדות המתבסס על כוח מתפרץ (Power-based resistance training) אצל חולי פרקינסון. מחקר חדש שפורסם במגזין Parkinsonism & Related Disorders נועד לבחון את ההשפעות של אימון כוח מתפרץ על ברדיקינזיה וביצועים מוטורים בחולי פרקינסון. 26 חולי פרקינסון במצב קל-בינוני חולקו לשתי קבוצות: קבוצת אימון כוח מתפרץ וקבוצת ביקורת. תוכנית האימון ארכה 3 חודשים וכללה 2 מפגשים שבועיים של אימון התנגדות במהירות גבוהה המשולב עם תרגילי זריזות ושיווי משקל. תוצאות המחקר הראו כי קבוצת האימון השתפרה יותר בציוני ברדיקינזיה של הגפיים העליונות והתחתונות, ציון כוח מקסימלי (One repetition maximum – 1RM) והספק מקסימאלי בתרגילי כיפוף מרפקים, לחיצת חזה, לחיצת רגליים והרחקת ירך. שיפור משמעותי נמצא גם אצל קבוצת האימון באיכות החיים לפי מדד PDQ-39 הכללי, ובתתי הסעיפים שלו הבוחנים ניידות, תפקודי יומיום ותמיכה חברתית. תהליך ההזדקנות הטבעי תורם לירידה הדרגתית במסת השריר ובאיכותו. הכוח המקסימאלי ומהירות כיווץ השריר יורדים, ומכאן נפגעת היכולת לייצר כוח מתפרץ. אימון התנגדות המתבסס על כוח מתפרץ יכול לשפר את התפקוד הפיזיקאלי ואיכות החיים של האוכלוסייה המבוגרת, וכעת מחקר זה מראה כי אימון כוח מתפרץ הוא כלי אימון יעיל גם לשיפור התפקוד הפיזיקאלי ואיכות החיים של חולי פרקינסון. יתרונותיו של אימון כוח מתפרץ בפרקינסון הם בהתייחסות גם לכוח המיוצר וגם למהירות התנועה. תרגילי כוח המתמקדים בכיווץ מהיר של השרירים מבטיחים כי בטווח הארוך יהיה להם יותר יכולת לתעל כמות מקסימלית של עוצמה בתנועה פתאומית אחת. באמצעות רכישת כוח מתפרץ המטופל יוכל להפעיל אנרגיה ממוקדת לפעילויות כמו קימה מישיבה בפחות מ-2 שניות, הליכה מהירה של 10 מטרים כדי להגיע לאוטובוס, עלייה של מספר מדרגות בכמה שניות, קפיצה, טיפוס או צעדי בלימה דינאמיים כתגובה להפרעה בהליכה. כשאנו בונים תוכנית אימון כוח מתפרץ לחולי פרקינסון מומלץ לבצע תחילה מדידה של הכוח המתפרץ וניתוח המרכיבים שלו בתנועת החולה תחת עומסים שונים. לבדיקה זו פוטנציאל לספק מידע רב על התרומה של חולשת השרירים והברדיקינזיה להגבלות התנועתיות אצל המטופל. לדוגמה, מבחנים שבוצעו בחולי פרקינסון במצב קל עד בינוני במצב "On", לאחר נטילת תרופות אנטיפרקינסוניות, מצאו כי חולשת השרירים המיישרים של הרגליים תרמה לירידה בכוח המתפרץ, אולם החולשה לא תרמה לירידה במהירות בבדיקת הכוח המתפרץ. למרות שחולשת השרירים תרמה לירידה בהספק בכל העומסים שנמדדו, דווקא בעומסים נמוכים יותר (60% מ-RM1 ונמוך מכך) מהירות התנועה היתה איטית יותר. היינו מצפים דווקא שהירידה במהירות התנועה תהיה עקבית בעומסים שונים, או אפילו גדולה יותר בעומסים כבדים, אולם התוצאות הראו להפך. לפיכך, ייתכן ולברדיקינזיה תרומה רבה יותר מאשר חולשת שרירים על הירידה בכוח מתפרץ בעומס נמוך, אולם לא בעומס גבוה. טיפ קטן לסיום - הקשר בין חולשת שרירים, ברדיקינזיה וכוח מתפרץ הוא נקודה למחשבה שאמורה ללוות אותנו הפיזיותרפיסטים לאורך כל שלבי הטיפול בחולי פרקינסון. לא עובר יום שלא יוצא לי להדגים למטופל כיצד הוא מצליח ללכת למרחקים נאים ולאורך זמן, אולם מתקשה דווקא בתפקודים כמו קימה הדורשים כוח מתפרץ בתנועה מהירה אחת. הפעילות האנאירובית חשובה לתפקוד הגופני של חולי פרקינסון לא פחות מהתפקוד האירובי, ומומלץ ביותר לשלבה לצד אימון אירובי כגון הליכה או אימונים לשיפור טווח התנועה, הגמישות ושיווי המשקל, כגון יוגה או טאי צ'י. שיפור כוח הרגליים הכרחי פעמים רבות הרבה יותר מאימון אירובי למטופלים שאינם מבצעים פעילות גופנית ויושבים רוב הזמן. המטרה הראשונית היא לחזק את שריריהם, לגרום להם להצליח לקום מישיבה, להתרומם משכיבה, ורק לאחר מכן – נאמן גם את יכולתם האירובית. למחקר המלא:http://www.prd-journal.com/a…/S1353-8020(15)30051-1/abstract