עברתי מקטע דרך מספיק ארוך שמאפשר לי להסתכל על העבר מרחוק...
התקופה הקשה מתרחקת ממני, ואני נעה לכיוון חדש ולא נודע.

אני במירוץ, כל הזמן מתקדמת, בלי לחשוב, בלי לעצור, בלי להביט לאחור.
אני עדיין שומעת את אותם הקולות, חולפת על פני אותם בורות ומכשולים, ונתקלת באנשים שיודעים איך להפיל אותי.
כל אלה עוברים דרכי ואני בשלי, ממשיכה הלאה... בכוח התנופה.

יש לי את כל הסיבות בעולם לעצור.
יש לי את כל הסיבות לחזור אחורה, לבדוק, לפשפש בדברים שהשארתי מהתקופה ההיא.
לפעמים הניסיון לעמוד בפיתוי קשה מנשוא. לפעמים הוא מכאיב.
אבל דבר אחד בטוח - שום דבר לא מכאיב כמו להיות שם, לכודה בתוך האש.
אין דבר מלחיץ יותר מלהיחנק בעשן הסמיך של היאוש ולהתמוסס בערפל...
אין דבר נורא יותר מלאבד את השליטה.

המשכתי הלאה.
אני במקום טוב.
סוף סוף רואה את הסוף...


ועד עכשיו פחדתי לכתוב. פחדתי להפר את המאזן הדקיק שנוצר ביני לבין עצמי.
אבל היום קשה לי. ועצרתי. ואני חייבת לתעד כדי לקבל עוד כוחות ולהמשיך בתהליך...
זה חייב להצליח הפעם.........................