התחושות משתנות בקצב מסחרר.

מנחישות לוותרנות.
מהרצון לעזור לעצמי, לנטייה להרוס לעצמי.
מהכמיהה להבריא, להיאחזות במחלה.

והנה הסתיים היום ההפכפך.
עכשיו חזרתי הבייתה. מבולבלת. עייפה.

נעמדתי מול המראה.
ניסיתי להבין אם אני רזה או שמנה.
הבנתי שאין לי מושג.
מדדתי את המכנסיים שנועדו בדיוק למצבים כאלה -

(מכנסיים די מכוערים שאני כבר שנים לא לובשת, אבל שומרת בארון כי יש להם ערך היסטורי - הם לא עלו עליי בתקופה ההיא... ואם אמשיך ואמדוד אותם, אוכל להימנע מלחזור לשם שוב....)

הם עלו עליי.
נשמתי לרווחה.
אבל עלה בי גל של געגוע לתקופה בה הם היו יותר רפויים.
הבנתי שאולי המצב לא נוראי, אבל אני חייבת לרזות.
אני לא מקבלת את עצמי בתור בחורה מלאה.
הבנתי שחזרתי אחורה מבלי להרגיש.
ברגע קטן של חוסר תשומת לב -
דרכתי על מוקש.

זרקתי את המכנסיים לפח.

אני רוצה להחלים.