עוברים עליי ימים קצת מתישים.
למרות שבאמת, בלב שלם, אני יכולה לומר שטוב לי.
אני אוהבת כל פיסה וחלק בפאזל המורכב שיוצר את החיים שלי.
לא הייתי מזיזה דבר.

אבל היום שלי עובר בחריקה... בקושי....  
מה שגורם לי לפעמים להגיע למצב בו אני מרגישה - שחוקה.

המחשבות (האוטומטיות) מזהות בקלות את רגעי החולשה האלה אצלי.
ממש כמו וירוס שמחכה לתקוף בשנייה שהמערכת החיסונית קצת נחלשת. 

והמחשבות, הרי בפני עצמן, אינן מזיקות.
לא שמעתי שמחשבה הרגה אי פעם מישהו.
הבעיה היא כשהמחשבה מיתרגמת למעשים.
ואז, הסיכוי לצאת ללא נזק - קטן בהרבה.

היום כמעט שיחזרתי באופן מלא דפוס קבוע של יום מאתגר בעבודה.
ממש כו סצינה שנכתבה מראש, כבר שנים אני חווה אותה, ופחות או יותר יודעת איפה אסיים את היום.

עבדתי, חוויתי קושי, ניסיתי להרים את עצמי, ואז הגיע מטר של מחשבות מטרידות...

"את לא טובה. את לא שייכת. מה את עושה פה בכלל? עד מתי תצליחי לרמות פה את כולם? לכי הבייתה, במילא את לא מרוכזת. מה עם בולמוס? איזה רעיון גאוני... זאת יכולה להיות אלטרנטיבה מעולה! זאת הזדמנות. בולמוס במקום עבודה! איזה כיף..."

ואני במצבי הרעוע, האמנתי למחשבות הכוזבות.
יצאתי מוקדם יחסית למה שתיכננתי, והרגליים נשאו אותי לכיוון הסופר...

לא התחשק לי כלום. רציתי משהו שימלא את חלל הפחד שנפער בתוכי.
אבל לא הצלחתי לחשוב על מאכל שמסוגל לעשות את זה.
נכנסתי לסיבוב קטן בפנים...
כן, יופי, חטיפים, שוקולדים, עוגות....
מכירה כבר את הטעם של כל אלה - בשני הכיוונים - (המבין יבין).

ופתאום נזכרתי בטכניקה מאוד פשוטה שנקראת -

לנשום.

יצאתי החוצה.
ונשמתי כמה נשימות עמוקות....
ניסיתי להיכנס חזרה לגוף של עצמי ולהרגיש.

הבנתי שאני לא באמת רוצה את זה.

עשיתי סיבוב פרסה,
והלכתי לעשות משהו כיפי באמת :)