אתמול הייתי על סף פיצוץ.

בשבועות האחרונים כבר הרגשתי את הדבר הזה מתבשל לי בגוף..
הדבר הזה שאני לא רגילה להרגיש (כי הוא מגיע רק מדי פעם), ועושה לי את המוות כל פעם מחדש.
כאבים איומים. עלייה במשקל. איבוד שליטה וצורך עז לבולמוס. חולשה. לחץ. עצבים. ועוד ועוד....
ידעתי שזה הולך להגיע (אפילו רשמתי את זה כאן בשבוע שעבר), ידעתי שזו הסיבה לכל התחושות שהיו לי בגוף....
אבל עדיין...
היה לי ספק.
הרגשתי שאני אשמה.
שאני מחפשת הקלות כדי להצדיק את העצלנות והוותרנות שלי.

ומה אני עושה כשאני מרגישה אשמה? מענישה את עצמי!

ואז..... הסרט הקבוע.....
יומיים של בולמוסים נוראיים,
תירוצים לכל העולם ואשתו,
בריחה מהמציאות,
וחשק לשים קץ לכל הדבר הזה - כי פשוט אין טעם.

והיום קיבלתי.
וממש לא הרגשתי הקלה.
הרגשתי טיפשה ששוב נפלתי בפח הזה.
כי הרי התסריט הזה קרה בדיוק ככה בעבר!!! 
ולא - זה לא עזר לי להבין או להסיק מסקנות!

וגם עכשיו - האם אני הולכת ללמוד מהמקרה הזה לקח?
כנראה שלא!
באסה....
אני אשאר שמנה ובודדה....

ובולמית.