אני כבר תקופה מנסה לתת מענה לכל גורם ריגשי שיכול להוביל אותי לבולמוסים.
לקחתי צעד אחורה ממפגשים משפחתיים, אני מזריקה לעצמי בכוח מחשבות חיוביות וחיזוקים, ובאופן כללי, מנסה להתמקד בלעשות טוב לעצמי ולאחרים.

וזה עובד!! מדהים כמה טוב זה עובד!

אבל מול הגורם הפיזי (שדווקא איתו חשבתי שיהיה לי קל יותר להתמודד) אני לגמרי חסרת אונים.
הרבה שנים בכלל לא התמודדתי עם הבעיה הזו.
קיבלתי מחזור אחת לכמה חודשים, שנה, ואפילו שנתיים. 
ולמשך תקופה ארוכה היה לי שקט הורמונלי.

בשנה האחרונה לצערי (או לשמחתי) אני ככל הנשים.
כל חודש מחדש אני מוצאת את עצמי בונה והורסת את תהליך ההחלמה שלי.
מתסכל...!!

ואני מודה שזה לא רק ההורמונים שמשגעים אותי.
זה השינוי הגופני הקטן (שמנקודת המבט שלי נראה ע-צ-ו-ם) שמטריף אותי ומכניס אותי לחרדות.

כי לא משנה כמה מחשבות חיוביות ובולשיט אני אחדיר לעצמי למוח...

אני - מפחדת - להשמין.

אני מפחדת מההשלכות של העליה במשקל.
אני מפחדת מדחייה.
אני מפחדת שישנאו אותי ושאשנא את עצמי.

אני מפחדת להשמין ובו זמנית דופקת לעצמי הכל עם בולמוס חגיגי שרק גורר אחריו חשק לעוד אחד ועוד אחד... כי מה זה כבר משנה. אני גם ככה לא אצליח בחיים להיות כמו............

ואני מתחננת לעצמי -
תתאפקי.... כמה ימים.... ביום חמישי תהרסי לעצמך את החיים ואת הבריאות ואת הנפש כמה שבא לך... אבל השבוע יש כל כך הרבה אתגרים שאת צריכה לעמוד בהם. אל תדפקי לעצמך הכל......

וכמה שזה הזוי, המילים האלו נאמרות בגוף שלישי וזה מרגיש נכון.
אני מתחננת למישהי (שהיא חלק בלתי נשלט בתוכי) שתרסן את עצמה.

ועכשיו אחרי שהבנתי את המנגנון, ואת החזרתיות... מה אני עושה עם זה?
איך אני עוזרת לעצמי?
איך אני עוברת את השבוע הזה בשלום????

HELP