אני רואה הרבה טלוויזיה.  לפעמים יש תוכניות שירה שאני מאוד נהנית.  אבל אני חושבת על עצמי שאני כזאת זייפנית.  אני כותבת לבלוג וזה בלי לחן.  פעם מישהו הלחין שיר שכתבתי בספר הראשון.  חבר של חברה שלי הוא זה שהלחין ואני כששמעתי זה היה כל כך זר לי.  שכתבו לחן למילות השיר שכתבתי.
לפעמים אני קוראת למטפל שיחליף ערוץ ואני שמה לב שבהרבה ערוצים יש שירה בימינו.  אני חושבת שמישהו שכותב שיר הוא גם מרוקן את עצמו נפשית כמו שאני עושה וזה נעים לי מאוד.  אני מאמינה שגם כך לאחרים.
אני מאוד נעזרת באנשים כי אני לא יכולה לכתוב לבד.  בתוכניות השירה אני שמה לב למילים כי מעניין אותי על מה מדברים.  יש כאלו שאני פחות מתחברת ויש כאלו שיותר.  תלוי על מה מדברים.  אני מעדיפה שירים לא בכיינים.  מאחר ואני חולה הייתי יכולה לבכות כל היום אבל בחרתי לא לבכות ולהשאר עם הציניות שלי.  אז אני מעדיפה שירים שמחים ולא עצובים.
ספרתי לכם שאמא שלי רשמה אותי לספריית העוורים.  אמא שלי מה שנקרא תולעת ספרים.  היא תמיד קוראת.  כשגרנו ברמת גן היא רשמה את עצמה לספרייה בתל אביב.  כי אני מתארת לעצמי ששם יש ספרים בצרפתית.  ועדיין היא רשומה שם.
אני חושבת שאמא הייתה רשומה גם בספרייה בפריז.  שם ההורים נולדו וגרו בילדותם.  אני מאמינה שאמא שלה רשמה אותה לספרייה בפריז בגיל צעיר.  וכך אמא רשמה גם אותי לספריית העוורים.  אני מקבלת דיסקים מוקלטים שמישהו מספר משהו כתוב ולזה אני מקשיבה.
חבר שיש לי כתב להם איזה סגנון אני רוצה.
הטלוויזיה מפיגה לי את השעמום.  אני מודה שיש משהו לאנשים במצבי.