אני מגיעה הביתה בלי התינוק. עדיין בפגיה. אנשים מבקרים ואני בוכה. קשה להיות אמא לתינוק שאי אפשר לחבק. אני מתנחמת בידיעה שזה זמני. פיזית אני מרגישה חלשה ועייפה, ועם זאת העירוי נתן לי מעין ביטחון ש'אני מכוסה' ומעין ידיעה פנימית שהתקף לא יהיה לי. זה כנראה עובד. אחרי שבועיים אני מקבלת את הילד, שני קילו בקושי אבל מתחיל להתחזק ונענה להפצרותיי מדי פעם בנושא ההנקה.
בלילה הראשון הוא ישן בתוך עגלה ליד מיטתנו המאולתרת בחדר האירוח אצל אבא שלי. אני לא מצליחה ממש לישון, כשהתחושה המציפה אותי היא שהוא עדיין רחוק מדי ממני. בכל פעם שולחת את ידי בתגובה מהירה לקולות המגוונים שהוא משמיע.
בבוקר אני מתעוררת עם ידי בתוך העגלה. היד אדומה ונפוחה מהתנוחה הלא טבעית שהיתה בה. בלילה הבא הוא כבר ישן איתנו במיטה. לא במהרה הוא יצא ממנה.