אם אתם רוצים להעלות שיתוף, שאלה בקשה שאינם קשורים לפוסט שמישהו אחר כתב  - אנא כתבו פוסט נפרד אחרת אין אפשרות לענות!!!!

ראו למטה תחת הכותרת "קהילה יקרה" - אנשים יקרים העלו את קשייהם ובעיותיהם ומייד אחכ עלו בעיות וקשיים של מישהו אחר - ולא הייתה אפשרות להתייחס בנפרד. 

הפסיכולוג איבחן אותי עם PTSD מילדות מה שהפסיכיאטרית לא איבחנה אותי אני רוצה להוסיף את זה לכלל ההבחנות שלי בכדי לפנות עם זה לביטוח לאומי האם פשוט אלך לפסיכיאטרית ואבקש ממנה להוסיף זאת האם זה מקובל ?

מבחוץ, הישגים מרשימים, סטודנט לתואר נחשק, עובד במקביל, שומר על הכושר שלי ומצליח פה ושם להתעסק גם ברוח, מבפנים, השאלה הנצחית האם הבחירות שלי נכונות, האם המאמץ האינסופי שלי להרגיש מוצלח בפנים עצמי מתישהו יעצור, אומרים שהאדם שיגיע רחוק הוא זה שאוהב ללכת, אבל כבר שנים שאני מרגיש בספרינט שלא נגמר, איך עוצרים לנשום כשאתה מפחד מהעתיד. איך מתרכזים בעצמך בבהתפתחות האישית שלך כשאתה כול כך רעב לקשרים רגשיים ואנשים שמרגישים כמוך, ונדחה פעם אחרי פעם לא משנה המין או הכוונה, מרגיש כאילו אין שום ברירה אחרת חוץ מלחשל את הלבדות שלי שכבר יצאה מגבולות הטעם הטוב ונושקת לבידוד מבחירה אישית. מהפחד לא להיפגע, גם מערכות יחסים חדשות אני עוצר בגלל זה ואני לא בטוח מאיפה בכלל אני צריך להתחיל את התיקון שלי, אם בכלל צריך תיקון ואני לא סתם חושב יתר על המידה. אשמח לעצה 

אִם הַגּוֹרָל – הוּא הֲפַכְפַּךְ,

אוּלַי גַּם הוּא יַצְלִיחַ - לַעֲשׂוֹת מַהְפָּךְ?

בִּמְקוֹם לִבְכּוֹת – עַל חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ,

פָּשׁוּט לִזְרֹק אוֹתוֹ – לַפַּח.

.

וּמָה אִם 'הוּא' - הֶחְמִיץ?

הַאִם פַּחְדָן – יָכוֹל לִהְיוֹת אַמִּיץ?

מָה אִם בְּזִקְנוּתוֹ – הוּא יָקִיץ,

וְיֶגַלֶה שֶׁאֶת כָּל חַיָּיו – הוּא חָלַם בְּהָקִיץ?

.

אֵיךְ אֶפְשָׁר – אֶת הַחַיִּים לְ'מַצּוֹת'?

כֵּיצַד לְהִמָּנַע – מֵחֲמִיצוּת הַהַחְמָצוֹת?

אֶת הַגֶּשֶׁר בֵּין הָרוֹצֶה – לָרוֹצֶה לִרְצוֹת,

אֵיךְ אֶפְשָׁר – לַחְצוֹת?

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִּי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשְׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִחְיוֹת – עִם תְּחוּשַׁת הַהַחְמָצָה,

שֶׁל אָדָם שֶׁרֶגַע לִפְנֵי מוֹתוֹ – אֶת תַּכְלִיתוֹ מָצָא?

אני לא ישנה כבר ימים כמו שצריך.

אני כל הזמן חושבת שאין תקווה ומפנטזת רק על הסוף.

אני מרגישה שאני שונאת את כולם. את החברים שלי, את המשפחה שלי. אני מרגישה שהם לועגים לי. זה כמו קול בראש שאומר לי שכולם רק חושבים שאני נטל או מעצבנת. 

אני נרגעת רק כשאני חותכת. התחביבים לא עוזרים, החברים לא עוזרים. לא יכולה להיות בלי אנשים ולא יכולה להיות איתם. שום דבר לא מסיח את הדעת.

אני מאוד רוצה לברוח לאנשהו, למקום מבודד, אבל אין לי את האמצעים ואני לא מצליחה להזניח את המחויבויות שלי אבל שהן שוות כלום ושום דבר.

הגוף שלי קורס. כל פעם חלק אחר כבר לא מתפקד. אני בחורה צעירה שכלואה בגוף של בת 80. 

אני כבר לא יודעת מה לעשות. בא לי לסיים עם זה.