לא,,לא יעזור,,אילו מישהו היה מתחלק עימי בכאב,, לוקח חלק ממנו,,אפילו בהשאלה,,לתקופה ,,אאא ררר  ווו  כככ  ההה,,,,היה נחמד.

אמנם התלבטתי בזמן האחרון בשאלה מה הייתי מעדיף?? 

מחלה כל שהיא-- אוסטאופורוזיס? פסוריאזיס?סרטן? בעיות בכליות? מחלת לב? סכרת?,,ועוד כהנה וכהנה ידועות 

ניסיתי "לברור" מתוכן את אלו שאין להן "כאב",, ניראה בכל זאת שיש כאלו שאין בהן "כאב",אמנם הכרותי עם כולן לא ידועה,אבל עם מה שיש אצלי, הייתי מעדיף כמובן כזו שאין בה כאב,, לצערי אני "בר המזל" לחיות ולחוות כזו עם כאב,ולא ניראה שתהיה אפשרות לחיות ללא כאב עד יומי האחרון,,

המלחמה נגד הכאב גם לא מועילה,,זה מעין סיחרור של רגשות,מחשבות,עצ'בים,,

אני הייתי מציע את חודש החבר של כאב ,, אולי מישהו יציע לקחת חלק ממנו ,,

היי אפרת, לדעתי, בהחלט קיים צורך להעלות את המודעות לכאב בשיח הציבורי. כאחת אשר מתמודדת עם כאב אשר אינו ניתן לראות אותו פיזית , כאחת המתמודדת עם כאבים מטורפים רק מהרוח ואנשים מרימים גבה או לא מסוגלים להבין, כאחת אשר מתמודדת מול וועדות הזויות של ביטוח לאומי והרופא שם מתווכח איתי שהכל פסיכלוגי ולא באמת כואב לי... קיים בהחלט מקום להעלות את המודעות. רק אנחנו, חברי המסע לכאב יכולים להבין איזו מלחמה יומיומית אנחנו מנהלים, אני לא חושבת שמישהו או מישהי אשר לא חווה/חוותה כאב יכולים או מסוגלים להבין זאת. אפילו בקצת. אז לסיכומו של עניין, בעד להעלאת המודעות, קצת סקפטית אם זה יכול להקל עלינו עם הסביבה, בבירוקרטיה של המדינה.

צמיד לא יעזור. אולי מדבקה על המצח... משום מה דווקא בימים הכי כאובים אני מקבלת מחמאות על איך שאני נראית...

מי שלא סובל כאב כרוני לא מסוגל להבין כאב כרוני.

ריב זה מרשים שבכלל רואים אותך בימים הכי כאובים...אני נוטה להשתבלל או שככ כואב ועייף שאני נעה מהמחשב למיטה ומהמיטה למחשב..

גם, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה, יוצאים מהבית ואז איזה אידיוט/ית חסר תובנות אומר לך איזה יופי את נראית, את בטח מרגישה טוב....

אנשים לא רוצים לשאול כי הם לא באמת רוצים לשמוע

הם רוצים או להשמיע

או לשמוע על הצלחות - כסף - תהילה - קשרים דברים שיכולים לקדם אותם ואת האינטרסים שלהם

הם לא רוצים לשמוע על קושי וחולי על נזקקות

הם לא רוצים להיות שם

הם לא רוצים להימשך למטה

הם לא רוצים להיות צריכים להציע עזרה

או אמפתיה

או שניהם

אתם כותבים כאן דברים מאד קשים - ואני חייבת לשאול: 

האם איש מכם לא נתקל מעולם בחבר שניתן היה לחלוק איתו את הכאב? מיהו אמפטי? מישהו שהיה מוכן להחשף, ולהציע כתף?

הדבר מעורר מחשבות רבות ותהיות על החברה שלנו, החברה המערבית והחברה האנושית בכלל. 

ד"ר גור. 

ד"ר גור, האנשים היחידים שאפשר לחלוק איתם את הכאב הם אותם אנשים אשר חווים כאב. אותם אנשים אשר צועדים במסע הכאב. אדם בריא לא יכול להכיל זאת. למרות משפטי חז"ל וכו' שניסו לחנך אותנו על פיהם, מסתבר שכמו כל דבר .... מילים לחוד מעשים לחוד. כמעט כל אחד ואחת כאן שהם חולים, הם חווים תיסכול מצד המשפחה, החברים, הסביבה בכלל. כמו שכתבו כאן ... מעניין אותם הצלחה, אינטרס מסוים, ולאף אחד לא בא לשמוע עד כמה כואב או עד כמה קשה .... מעבר לכך, אף אחד לא לימד את האנשים להתמודד עם מישהו שהוא חולה, או כאוב. לימדו אותנו אולי לתרום, לעזור מרחוק ... להגיע לאיזו מסיבת השקה למען ילדים, או דברים מהסוג הזה, מראים את הצד ה"נוצץ" ואולי משתמשים בסיפור כאוב במיוחד כדי להמחיש. אבל לא מבינים מהו כאב, לא יכולים להכיל את הכאב של האחר. וכן, את צודקת. זהו נושא שבהחלט מעיד על החברה שלנו ועל החברה האנושית בכלל. עצוב. אבל אמיתי.