ערב טוב לך,,

רוב מקבלי הקיצבאות מביטוח לאומי חווים את החוויות הלא נעימות מצד הועדות הללו.

במקרה שלי זה הלך דווקא דיי מהר,הייתי בועדת ניידות 2 דקות.

לא אמרתי דבר,החומר הרפואי מונח לפניהם,הזדהתי בעזרת תעודת הזהות שזה אני,ויצאתי.

ניקבע מה שניקבע,וכמובן שאפשר לערער על הקביעה שלהם.

אולי במקרים מסויימים הדברים "ניראים ברורים יותר" וזה מונע אולי טירטור מיותר.

נכון שבמקרים מסויימים יש צורך "להוכיח" לאנשים הללו את מהות הבעיה,כי מבחינתם כולם מנסים לרמות את המדינה [שזה נכון בהרבה מקרים] וכן יש בעיות מסויימות שאין הם מבינים עדיין,

במקרים "המסויימים" ואו  כמו שלך רצוי להעזר בשירותים של עורך/ת דין .הם "מבינים"יותר את ההתנהלות בוועדות כאלו ואת יכולה להימנע מהרבה אי נעימויות,כעסים וכ"ו.

בכל מקרה אל תוותרי ותדרשי את מה שאפשר יהיה להקציב לך כעזרה.

כל טוב,,,

אוי כאובה יקרה, אני קוראת עכשיו את החוויה שלך. אני כל כך מבינה אותך ומזדהה איתך!!!!!!!!!!!! גם לי זה מרגיש משפיל ונורא! גם כשכל החומר הרפואי מונח בפניהם... שהבדיקות מעידות על באמת בעיה רפואית ואני כמו איזו פאקינג מוצג של פריק שואו מציגה את עצמי. כל כך מבינה אותך. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך, מניסיון, זה לנשום עשרים פעמים עמוק, לחבק את עצמך ולהגיד לעצמך שסימנת וי על זה שאת חייבת לעבור וועדה כזו. זהו, זה מאחורייך. תנוחי לך יום יומיים. את היית שם, נכחת שם, כל החומר הרפואי מונח לפניהם. הכל יהיה בסדר. וכמו שבנו אומר, תמיד אפשר לערער. לא תמיד יש כוחות לזה אבל לפחות קיימת האופציה הזו. בנו, אני קצת מהססת אם לכתוב שאני שמחה עבורך שזה עבר בשלום, כי אני לא שמחה במצבך, אני שמחה שהיתה לך חוויה סבירה מול הוועדות. כאובה יקרה, תנוחי. מחר יום חדש. יום טוב ומואר. שולחת אלייך חיבוק ענקי!!!!

 אני מלכיתחילה הגעתי לועדה הרפואית עם עורכת דין.לא משנה שלא אמרה דבר.עצם נוכחותה יצרה אוירה אחרת.

שנית כשהתיצבתי בועדה הרפואית  בפעם הראשונה--דרשתי מהם שיחזירו אותי לעבודה--!!!

אמרתי שאני לא מוכן לקבל את הקיצבה שלהם,,ששוה ל,,,,,,,,,,,אני רוצה את המשכורת שלי !!!

הם התבלבלו  אמרו לי שאי אפשר,,"במצבך אינך יכול לעבוד "!!-אמרתי שלא מעניין אותי,,שימצאו לי תעסוקה שתיתן לי את המשכורת שלי !!,,אמרתי "מה ז"א אי אפשר,, כמו שאתם קובעים אחוזי נכות,,תחזירו לי אחוזי בריאות",,!!!

כמובן שלא עזר לי  הם אמרו שלא ניתן להחזיר אחוזי בריאות,,

היי כאובה יקרה. 

זה לא אישי והם בוודאי לא נמצאים שם כדי להשפיל אף אחד. 

כל הרופאים שנמצאים שם עובדים כרופאים ועוזרים לחולים. 

כמו שאמר בנו - יש לא מעטים שמנצלים את המצב לרעה ובנוסף המשאבים מצומצמים. המטרה שלהם היא לזהות את כל אילו שאכן נזקקים ולדאוג שהמשאבים יגיעו אליהם. 

אם הם טועים משאבים שלך הולכים למישהו שאינו זקוק להם ואת נותרת ללא כלום. 

על כן הם בודקים "בציציות" כמה שאפשרי. 

באיזשהוא מקום - זו גם חובתם כלפייך - כי כשם שהם מקפידים איתך הם מקפידים עם אחרים שלא יגזלו ממך. 

כמובן שהם מפספסים פה ושם איש אינו מושלם ואין מכונת אמת, וככל שהבעיה פחות ניכרת ופחות clear cut כך יותר קשה להם להכריע ויותר קל לטעות. 

אבל טוב שאנו חברה סוציאלית , שיש ביטוח לאומי, ושיש אחוזי נכות. 

תחשבי שבמדינות אחרות אנשים עם בעיה נאלצים לפשוט יד ולעיתים אין להם אפילו שירותי בריאות. 

יש לא מעט מקומות בהם לאנשים אין קורת גג או תרופות והם פשוט מתים ביגון ובכאבים. 

בסה"כ בהסתכלות על כמות הנכדים האדירה שיש במדינה (הודות לכבישים למלחמות ולכל מיני דברים אחרים) - הרוב המכריע מטופל היטב ואני לפחות לא רואה אותם ברחובות מה שאומר שמצבינו כחברה לא רע. 

ד"ר גור. 

דר  גור וחברים יקרים  אין ספק שאתם צודקים כל אחד ממבטו   הוא  אבל  מה אני אשמה  למה אני צריכה להרגיש ריגשי אשמה על זה שאני הולכת לוועדה  רפואית    אני מבינה שהרופא אמור לערוך בדיקות  אבל הוא יודע שכואב לי  אני אומרת  צועקת אבל   כלום  הוא מקריא למזכירה  את הממצאים  ואני עדיין עומדת ועוד רגע הייתי משטתחת על הרצפה  טוב שבעלי היה צמוד אלי הוא מיד אחז בי  והמזכירה עוררה את תשומת לב הרופא על זה שכמעת נפלתי   למה צרכים לעבור את זה בצורה כזאת  אין ספק שבגלל מתחזים  אנחנו הנכים  כביכול משלמים   את המחיר  והנה אני כבר יודעת שהם ידחו את התביעה שלי שוב  האם  אלך לערערור  לא בטוחה  

הכאובה - 

אל תרימי ידיים כל כך מהר. 

ואל תרגישי אשמה - מה שלא יהיה. 

תנסי להסתכל על זה אובייקיטיבית. 

את צריכה לדאוג לעצמך. הם צריכים לדאוג לתקציב כך שיחולק בין כל הנזקקים. 

אני בטוחה שבסוף תהיה פשרה הוגנת. בסופו של דבר יש לך תיק - בלי עין הרע...

ד"ר גור. 

משפילים אותנו. אחרי יום מטלטל במיוחד מבחינה נפשית אני מקבלת עכשיו בדואר את קביעת אחוזי הנכות הזמניים מביטוח לאומי. 40%. כל המסמכים הרפואיים מעידים כי מדובר בתסמונת Crps ,בשתי הרגליים.  מקטני הרופאים ועד גדולי הרופאים קבעו שמדובר בתסמונת Crps .רופאי הביטוח הלאומי קבעו כי האבחנה שנקבעה לי אינה תואמת ל-Crps ולכן הם לא מכירים בתסמונת הזו.  תגידו לי אתם... זה אמיתי?  שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה.

הם מנמקים למה אינה תואמת ל crps ?

על סמך מה קבעו לך את ה 40% ?

האם יש לך חוות דעת של רופא תעסוקתי  בקשר ליכולת שלך לעבוד ?

האם יש חוות דעת של אחד הרופאים שקבעו את crps בקשר ליכולות היומיומיות שלך?

ניראה לי שלא תהיה לך ברירה אלא לשכור את שירותיו של עורך/ת דין ולהגיש ערער על הקביעה שלהם.

כמובן שתצטרכי לגבות את הערער בחוות דעת של "מומחים" לגבי היכולות שלך היומיומיות,עבודה,והאם את צריכה אולי גם עזרה נוספת.

דרך לא פשוטה עומדת לפנייך,,תעזרי כל "כוח" שאת יכולה על מנת להתעמת עימם.

בהצלחה,,מחזיק לך אצבעות,

היי בנו, יש לי אסמכתאות מכל רופאי הכאב על האבחנה הזו, מרופא עצבים, מנוירולוג, מאורטופדים, מרופאי שיקום. כל הרופאים שהייתי מאבחנים בצורה חד משמעית שיש לי את זה בשתי הרגליים. התעסוקתי  אומר שאני צריכה לעבוד כדי לא לשקוע בדיכאון. הכאבים, החוסר יכולת לתפקד באופן עצמאי טוטלי, כל אלו גורמים לי לתיסכול. הם מנמקים זאת בכך שהסימנים אינם מתאימים ל-Crps. כפי שטענתי מההתחלה, הרופאים שיושבים בוועדות אינם מכירים או מבינים מה זו התסמונת הזו. הם אינם מקצועיים לשבת בוועדות האלו. ה-40% מתייחסים לשבר ולקרע ברצועה. התסמונת נגרמה לאחר החבלה ברגל ימין והיא נדדה לרגל שמאל. מהירך. יש הרבה ימים שרגל שמאל מוציאה אותי מדעתי. 

בוקר טוב,,ליבי ליבי איתך,כאמור אם תרצי להמשיך הלאה תצטרכי להגיש ערער לבית השפט על הקביעה שלהם.

אני רוצה לציין שרצוי לך מאד באמת לעעשות משהו ביום יום ואפילו לשעות מספר,זה יוציא "אותך החוצה" ויעזור לך "לשכוח" קצת מן הבעיה.מעין הסחה,, שיכול להקל ולו במעט.באם תקבלי 100% אחוזי נכות ן75 אחוזי נכות לאי כושר עבודה תצטרכי לשבת בבית שזה דבר לא פשוט כלל.

יש עוד דבר אחד "עלוב" בנושא הביטוח הלאומי זה נושא הקיצבע שבמידה ויקבעו לך כאמור 100% נכות תקבלי כ 2445 ש"ח שזה עבור קניית גרעינים.אם יש לך הכנסה נוספת,זה בסדר .,אבל לחיות ממה שהם "מנדבים" ככקיצבה זה לעג לרש ,בימינו,כאן בישראל.

יש כמובן את האפשרות שתקבלי גם "ניידות" שזה יכול להתבטע בעוד כמה מאות שקלים,אך כאמור זה פינטס.

בכל מקרה יש לך נידמה לי כחודש להגיש ערער,מציע לך ללכת ליעוץ עם עורך/ת דין המתמחים/מתמצאים בניבכחי הביטו הלאומי ולשמוע מה יש לו/לה לאמר בנושא,,

כל טוב,, 

תודה בנו. יש לי עו״ד. היא בעצמה בהלם מהקביעה הזו. כ-ל המסמכים, כולל תוצאות בדיקות מיפוי דינמי מעידות על הופעת התסמונת. אני לא מקבלת טיפולים רפואיים וגם לא הקלה בכאבים. אני משתדלת להעסיק את עצמי ביום יום אבל לא יכולה להתנייד בחוץ לבד. אחרי כמה מטרים אני כבר זקוקה לכיסא גלגלים. אין לי כוח פיזי בידיים לגלגל את עצמי למרחקים. בד״כ אבא ״מסיע״ אותי. אני לא יכולה לנהוג. היא בהחלט תגיש ערעור. אבל מסכת הייסורים הזו, ההתשה הביורוקרטית הזו... פשוט כבר מוגזמת. זה גובל בהתעללות. פיזית ונפשית. אני יודעת שאני כאובה, אני יודעת שאני זקוקה לעזרה, אבל הם (גם הרופאים המטפלים) נמנעים מלתת לי טיפולים רפואיים. הם משליכים את הכל למצב נפשי. אני לא משוגעת. הכאבים קיימים, המוגבלות אמיתית. הם עוד יעשו אותי משוגעת. הם כבר בדרך לשם. היום, יותר מתמיד, עם כל האופטימיות שיש בי/היתה לי... הם הצליחו במלאכתם. התייאשתי. ביג טיים.