שלום אסף,

חרדות סביב אוכל נובעות מרעב רגשי. אצלי יש הרבה חרדות סביב אוכל שנובעות מהמון חוויות קשות סביב אוכל בילדות. אמא שלי הייתה מאז ומתמיד אישה שמנה (וגם ילדה שמנמנה) ומאז שאני זוכרת אותה היא תמיד בדיאטה. אני הייתי ילדה מאד רזה עד גיל 15 אז התחלתי קצת להתמלא אבל עדיין הייתי יחסית רזה. בצבא מאד השמנתי. בתקופות הרזות שלי אמא שלי הייתה מסתכלת עלי בקנאה ותמיד זורקת לי הערות על כמה אני רזה וכשהייתי מעלה במשקל היא הייתה מסתכלת עלי בגועל (ואף פעם לא הייתי ממש שמנה) ונלחצת ומתחילה לדבר איתי על דיאטה. חוץ מכל זה, היו המון הגבלות סביב האוכל. אסור היה לאכול מחוץ לזמני הארוחות, אסור היה לאכול חטיפים ובעיקר - היינו חייבים לסיים בצלחת. כלומר, כל מה ששמנו בצלחת היה חייב להיכנס לפה גם אם הייתי כבר שבעה או שהאוכל לא היה לי טעים (ואמא שלי שונאת לבשל ותמיד בישלה אוכל לא טעים ובעיקר ללא אהבה). מי שלא סיים לאכול בצלחת (כשהכרתי את בעלי הוא היה צוחק עלי שאחרי האוכל לא צריך לשטוף את הצלחת שלי...) היה ממשיך לשבת ליד שולחן האוכל עד שיסיים. גם אם מדובר בשעה או שעתיים. במקרים קיצוניים היינו נשלחים עם הצלחת לשירותים כדי לסיים שם לאכול (כי הרי ידוע שלשבת בשירותים גורם להגברת התיאבון...). 

היום, כשאני כבר בוגרת ואמא לילדים בעצמי, כל החרדות התפרצו וחלק מזה בא לידי ביטוי בחרדות סביב האוכל. המטפל שלי אומר לי שאני כמו ניצולת שואה.

אני כותבת את זה כדי להראות לך שקודם כל יש סיבה מאחורי החרדות סביב האוכל. זה לא נובע משום מקום. ברור שלכל אחד יש את הסיפור שלו ואולי תרצה לכתוב עוד קצת על החרדות? אחרי שנים של חרדות המסקנה שלי היא קודם כל שאפשר לטפל בחרדות. צריך רק למצוא את הדרך המתאימה. צריך למצוא את הטיפול המתאים. המשפט שכתבת (שהתחלת טיפול ולהתאמן אבל כל זה לא מפסיק את החרדות) הוא בעיני משפט מפתח. הפתרון לא יכול לבוא מניסיון להפסיק את החרדות. ככל שאנחנו מנסים להפסיק את החרדות ולהשיג יותר שליטה בחיים שלנו, כך קורה תהליך הפוך - החרדות רק מתגברות ותחושת השליטה הולכת ופוחתת. חשוב לקבל את החרדות ולהבין למה הן נמצאות בחיים שלנו. לכל אדם מבוגר יש קשיים, יש התמודדויות. לכולנו. אחד סובל מהשמנת יתר, אחד מכור לאלכוהול, אחד מכור לעבודה ואחד מכור לקניות. אתה וגם אני מכורים לחרדות. כל אלה הן צורות של סבל שבאות להראות לנו שיש לנו קושי שעלינו ללמוד להתמודד איתו ובעיקר לחיות איתו. אני כרגע בתהליך של ללמוד לחיות עם החרדות. לקום בבוקר עם החרדות וללכת לישון עם החרדות (וגם להתעורר איתן באמצע הלילה). אבל אני מבינה שהחרדות הן כאן. הן חלק ממני וככל שאנסה להעלים אותן כך הן מצידן יחזירו לי מכה כפולה בחזרה. בשבועיים האחרונים אני לומדת להפסיק לפחד מהחרדות, להסתכל להן בעיניים ולהתמודד איתן. ראיתי שאני מסוגלת. שאני יכולה. שהחרדה מגיעה ואני מדברת אליה. קוראת לה לבוא. הפלא ופלא, היא באה ואחרי רגע היא הולכת. בשבועיים האחרונים ראיתי איך כל מיני חרדות שהיו הלכו והצטמצמו, העוצמה ירדה, המשך ירד ובעיקר - אני כבר לא מפחדת מהן ולא מפחדת מהרגע שהן יגיעו. כי אני יודעת קודם כל שבטוח הן יגיעו וכשזה יקרה אני מוכנה לקראתן. 

כל התהליך הזה הוא מאד יפה אבל לדעתי חייב להיות מלווה בטיפול נפשי כזה או אחר. במיוחד שאתה מספר שאתה לוקח כדורים. אני בטוחה שללא הטיפול הנפשי לא הייתי מצליחה לעשות את מה שאני עושה.

מקווה שקצת עזרתי...

הי אסף יקר.

מאיזה שהיא סיבה למדת לפחד מאוכל. אתה היום מקשר אוכל למצוקה נפשית ודי בתזכורת של מזון בכדי לעורר בך מצוקה.

בכדי להבין טוב יותר נסה להסביר מאיפה זה התחיל: האם פחדת להשמין?, האם הכריחו אותך לאכול דברים שלא רצית? האם סבלת מחוסר נעימות בהקשר של אכילה.

אני מאוד מסכימה עם מה שפלפל כתבה לך. נראה שטיפול נפשי אשר ינתק את הקשר האוטומטי: "אוכל - אימה" יפטור את הבעיה.

אל תתיאש הבעיה שלך מוכרת ואנשי מקצוע האמונים על הפרעות אכילה יכולים לסייע לך.

כתוב לנו מאיפה כל זה התחיל ונוכל להתחיל לסייע לך כאן.

אורית

הי אסף. חרדה מהקאות ופחד להקיא ידועים ומוכרים לעולם הרפואה מזה שנים רבות יש לכך אפילו שם "אמטופוביה". זוהי חרדה , שאכן כמו שאתה מתאר יש לה השלכות על כל החייים.

אחד ההסברים לפחד זה הוא פחד מאיבוד שליטה ופחד מלשחרר שליטה.

הטיפול המומלץ במקרים אלו הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי.

כמו שאתה מתאר אכן אין המדובר בהפרעת אכילה. הפחד שלך ממוקד בהקאה ולכן יהיה יותר פשוט לטפל בפחד זה ולהכחידו אחת ולתמיד.

האם אי פעם טופלת?

אורית

התחלתי טיפול בעבר עם פסיכטיאר שגם התאים לי את הכדור של הציפרלקס, אבל נאלצתי להפסיק אחרי כמה מפגשים עקב עלות גבוהה והמשכתי לקחת את הכדור, דבר ששיפר את המצב הנפשי שלי, אבל לאחרונה ניסיתי להפסיק, והטעות שעשיתי הייתה להפסיק במכה אחת, ואחרי חודש שלא נטלתי את הכדור, החרדות חזרו ובעוצמה כפולה, ולפני חודשיים חזרתי לקחת את הכדור שוב, והמצב אכן השתפר, אבל כאשר מגיעה החרדה עקב אירוע כלשהו היא מגיעה בעוצמות שפשוט לא מאפשרות לי לתפקד.

שבוע טוב "אסף"! מה ש"גברת פלפלת" ועל ההתמודדות היומיומית נכון מאוד, גם אני הרבה פעמים מתמודד בדרך שהיא רשמה, והחרדות חיות בתוכי, כנראה בגלל חיים לא קלים ולא מאושרים בעיקר בגיל ההתבגרות. לגבי אוכל בעבר גם לי הייתה חולשה,ועם השנים השמנתי מאוד, בשנים האחרונות שמאוד השמנתי, מתחילת 2006- מאי 2009 פחות הייתה לי חולשה, אבל היו לי את הצרות שלי שהשפיעו. ב17.5.09 יצאתי לדרך ולבד ירדתי 70 ק"ג בחצי שנה, הייתי צריך להאמין בעצמי מבפנים, וזה נתן לי את הדרך להתמיד בספורט (הליכה) ולסגור את הפה. ולגבי הקאות בתור ילד גם אני סבלתי מכך בנסיעות ארוכות, מגיל 8 זה הפסיק וקרה רק אם אכלתי לפני נסיעה, ומגיל המצווה זה לא קורה לי יותר אולי ממש לעיתים רחוקות. פעם אחרונה שזה קרה לי בנסיעה, ינואר 1999.

ל"גברת פלפלת" למה בחרת לעצמך את הכינוי הזה? האם את חולה על התוכנית? כמה דברים שתיארת מזכירות לי קטעים מהשיר בעיה שיש "כפינה" שעושה צרות, אבל בסוף "מזל שהכל קורה רק לטובה"!

שלום שיוש,

אני מודה, כשקראתי את התגובה שלך עלה לי חיוך על הפנים אז כבר תודה לך...

גברת פלפלת אכן הייתה תוכנית אהובה עלי בתור ילדה. מעבר לזה היה לי בעבר "פטיש" לכפיות וגם כנראה בגלל שאני קטנת קומה אנשים בהזדמנויות שונות הדביקו לי את הכינוי. כנראה שמשהו במידות הקטנות גרם לי להזדהות. היום אני כבר מנסה להשתחרר מהגודל הקטן ולהגדיל את עצמי ואת האמונה בעצמי. 

חוץ מזה, שמשהו בדמות של פלפלת תמיד משך אותי. וכמו שכתבת, כם זה שבסוף הכל קורה לטובה...

מעניין אותי לדעת למה שאלת?