מנהלי קהילה
שלום חברים
שבוע טוב,
זה כמה חודשים שלא נכנסתי לאתר ואפילו היו פעמים בהם רציתי להיכנס ומנעתי את עצמי. באמת שהתגעגעתי אליכם ולעצות שלכם.
אני כותבת ועדיין בהיסוס, ורציתי לשמוע את עצותיכם.
כבר כתבתי בעבר על נטיותי המטופשות להיכנס לדיכאון ככל שאנבור יותר בעבר, הרבה אומרים שזו הדרך היחידה לפיתרון בעיות שנוצרו בעבר אבל אצלי זה מכניס אותי עמוק יותר ויותר עד שאני צוללת ממש לקרקעית וקשה לי לחזור לחיי שגרה רגילים, דבר כזה יכול לקחת יותר מחודש שבו אהיה מונתקת לגמרי מחברה, אכבה את פלאפוני, אשן כל היום ואחשוב מחשבות...
בתקופה הזו שלא נכנסתי לפה לא יצא לי לקרוא וליצור קשר עם אנשים בעלי קשיים פיזיים או נפשיים והרגשתי משוחררת יותר וקלילה, עבדתי, יצאתי עם חברים, ראיתי סרטים והתבודדתי כהרגלי.
השאלה שלי האם להמשיך במה שאני עושה כרגע, להתנתק מהאתר הזה אחת ולתמיד ו"להנות מהחיים" בלי לחשוב על העבר? או לדבר איתכם. לתת ולקבל עיצות, לפתוח את ליבי ולשתף, ולהיות מודעת לתוצאות השליליות שיבואו כתוצאה מכך? הרי ידוע שקבוצות תמיכה ושיחה מקילים על כאבים...אבל.....
שירי בריש מובשוביץ
הי דבורה, אני זוכרת אותך וטוב לראות אותך פה שוב.. נראה לי שאת נעה בין להיות בקשר עם הקשיים שלך ואז באמת להרגיש את העצב והמצוקה, או להתנתק מהם ואז לסבול מאיזו קהות רגשית. יש אנשים שהתקופות בהן הם מרגישים ריקנות רגשית הן הרבה יותר קשות מאשר התקופות של הדיכאון. האם שמעתי נכון את ההתלבטות הזאת שלך? דבורה, אני רוצה לעזור לך לקבל כאן את התמיכה וההחזקה שאת צריכה בלי שתצטרכי להיעלם לכמה חודשים בגלל ההשפעות השליליות של השיתוף. אולי תנסי לספר גם על דברים נעימים שעוברים עליך, למשל על הסרטים שראית לאחרונה, על העבודה שלך. וגם אם הכתיבה והשיתוף כאן מציפים את הקשיים, המשיכי להיעזר בנו גם ברגעים אלו. שירי
devora
רעיון! אני אשתדל לשתף גם דברים משמחים. נראה לי שהתרגלתי שפה זה המקום של הצער והכאב....
נשתמע...