מיר יקר. אולי העובדה, שלא קיבלת קביעות יכולה ךהיות המתנה הגדולה של חייך. ממה שאתה כותב, נמצאת בכלוב של זהב. עבודה נחשקת אבל לא בשבילך.... מה אתה אוהב?, במה אתה חולם לעסוק?. נראה, שבהרבה תחומים בחייך אינך שלם עם עצמך ואתה מאוד שיפוטי וקשה ביחס לעצמך. אני בטוחה, שהמשקל מעיד על הרבה צער ודברים, שאתה שומר בבטן והם לאו דווקא קלוריות. אני שמחה, שהגעת לכאן. זה בדיוק המקום לבטא, להתבטא ולהוציא כל מה שאי פעם חלמת להגיד למישהו ואני בטוחה שיהיה לך קהל אוהד. הפחד שלך מנפילה מובן: המון דרכים חדשות לפנייך ואתה מרגיש ש"רגלייך כבדות" תרתי משמע. ראשית אשמח אם תספר על עצמך יותר כדי שלא אתן לך הכוונות לא בכיוון הנכון ובכל זאת....אני מציעה לך לפנות כבר עכשיו לטיפול ולתמיכה בתהליך עזיבת מקום העבודה. בנוסף, אולי דרך משרד העבודה או גורם אחר (תלוי במצבך הכלכלי) מישהו שינחה אותך בכתיבת קורות חיים ובחיפוש מקום עבודה חדש. ואפרופו טיפול: זה הזמן לעשות פסק זמן ולחשוב מה אתה רוצה בחיים?, מה חשוב לך? לאן אתה רוצה לכוון את עצמך?מה עצר אותך עד כה ובלם את התפתחותך בתחומים שונים?. מה דעתך להצטרף לקבוצת תמיכה? ובעניין משקל, נגעתי בנושא בו אני משקיעה את חיי. אם יש לך כוח ואנרגיה כתבתי על כך ספר שלם, שנקרא "רדו ממני" - סיפורי חיים המסבירים איך מגיעים ל150 קילו. מיר יקר, המשקל שלך כנראה מצביע על כך, שעברת דברים לא פשוטים עם עצמך ובחיים בכלל והאוכל הוא כנראה הדרך שלך להתמודד עם אותם הרגשות הלא נעימים. ישנם אנשים המתמודדים עם הקשיים שלהם דרך אלימות, ישנם אלו הפוגעים רגשית באחרים, ישנם אלו ששותים או מעשנים וישנם אלו שאוכלים והם ממש לא פחות טובים מאחרים ובדרך כלל גם הרבה יותר טובים. אז אנא, חדל מלהאשים את עצמך. אתה צעיר, הכל לפנייך ואפשר לעשות ולשנות. מה דעתך? אורית

בוקר אוב מיר! אני עצמי לפני 4 שנים הייתי קרוב ל150 ק"ג, החלטתי שאני חייב להיות שלם עם עצמי עמוק מבפנים, וזה מה שנתן לי דרך לסגור את הפה, ולעסוק בפעילות גופנית. ירדתי מהליכה מהירה, התחלתי ב-17.5.09 ודצמבר 09 הייתי פחות מ80 ק"ג. אני מוכר בחיפה "ידיעות אחרונות" בשקל לפי הוראת העיתון, בעיקרון גם זו עבודה זמנית דרך חברות כוח אדם שונות ולא דרך העיתון, אבל אני הייתי עובד נאמן ונמרץ מההתחלה, לכן התקבלתי לעיתון. במהלך עבודתי שנתיים ורבע הייתי מוכר בתחנה מרכזית, וספגתי שם הרבה עלבונות מאנשים מסויימים, ולמכור עיתון בהנחה גם זה לא קל. גם אני סובל בחיים הרבה מבדידות, מגיל 13 עד 26 סבלתי מדכאון, והיום יש לי בהרבה מקרים רק חרדות. שיהיה לך בהצלחה, ואתה יכול גם לשאול אותי שאלות יותר ממוקדות בעניין מה שכתבתי, אם אתה רוצה תשובות לבעיות.

אורית אני יודע על מקרים כמו שלי שדכאון גורם לאכילה מופרזת והשמנה, אבל ברוב המקרים הוא דווקא גורם לאיבוד תיאבון וירידה במשקל. איך זה?

שיוש יקר. בתרבות המודרנית מרבית האנשים פותרים רגשות סוערים באמצעות אוכל. נכון, שכאשר הדיכאון הוא עמוק או החרדה היא עזה קשה לאכול אבל כאשר מדובר הדיכאון קיומי כזה, שמרגישים כובד וקשי וממשיכים רבים אוכלים ומשמינים. בנוסף, לאוכל המודרני יש מרכיב ממכר ביותר כך כשגם כשהדיכאון נעלם ההתמכרות עדיין קיימת. כתבתי על כך פוסט נסה למצוא אותו אם לא תצליח אני אבדוק לך באיזה שנה הוא מופיע. אורית

היי

אני מודה שהתלבטתי אם לעשות צחוק מעצמי ולהגיב ולחשוף את עצמי עוד אבל נלך על זה.

יש שני דרכים לראות כלוב של זהב אני מעדיף לראות את הזהב, את התנאים הטובים את המשכורת (שאומנם לא בשמיים ) שנכנסת כל חודש. את עצם העובדה שיש לך בשביל מה לקום בבוקר. ולא זה לא מובן מאליו, אני רוצה את עצמי בשבת (אני שומר שבת) הסיבה היחידה לקום בבוקר היא בכדי להסתובב מצד לצד. האפשרות השניה היא הכלוב וזה מה שיהיה כשעוד בכמה שבועות אני אפסיק לעבוד. לקום בבוקר (בשביל מה) לתוך סיר לחץ עם ההורים ולהרגיש כל יום כמו במלחמת עולם עם צעקות וריבים. זה נורא נחמד לשכנע את עצמך שיהיה בסדר אבל מנסיון אין לי סיבה להיות אופט ימי, אני אומנם עם תואר שני אבל השכנוע העצמי שתמיד מכרי לי שאני מושלם הוא חרטה, אני יודע אנגלית כמו שאני יודע סינית ואת תוכנות המחשב שאני צריך לדעת כדרישות מקומות העבודה שאני מחפש אני מכירר ברמה נמוכה למדי ואין לי שום יכולת להקדיש יותר מדקה בכדי ללמוד אותם.

רשמת שאת מקדישה את חייך להשמנה כן גם אני   באופן עקבי יש לומר אני מתעלל בעצמיי עם בולמוסי אכילה מטורפים. אני לא יודע מאיפה זה בא אני זוכר את עצמי שמן מכיתה ו אני רק יודע שבשנים האחרונה אני מודע לכך שזה לא נורמלי. שכן לגמור חצי לחם טונה 300 גרם גבנ"צ קוטג' פתיתים. טוב נדמה לי שהסברתי את עצמי זה באמת לא נורמלי. אני צעיר? בעל מקצוע אמר לי פעם שמבחינת הגיל בפועל מבחינת המשקל אני בן 42 לא זוכר את מהות ההסבר אבל הוא היה נשמע לי נכון. דווקא נראה לי יותר שאני בן 10 תכלס לא באמת עשיתי כלום בחיים חוץ מלהתעלל בעצמי עם כפית אוכל.

זה לא שאני באיזה מצב דיכאוני מסובך לא לגמרי, אני סתם מישהו שעוד חודש ימצא את עצמו בלי עבודה ואין לו שום כוונה להתפשר בדרך. והוא יודע איזה חוויה זאת תהיה זו לקום בבוקר לתוך מלחמת עולם. ולא ההורים שלי כמו כולם לא מבינים שאתה לא באמת נהנה מהאוכל. (איך אפשר להינות מאוכל ב2 בלילה כשאתה לא באמת זוכר שאכלת אותו).

מיר יקר. לא רק שאתה לא עושה צחוק מעצמך אלא שהדברים שאתה כותב מוכרים להרבה מאיתנו ומכאיבים עד זוב דם בלב ובבטן. אני בטוחה, שהיו לך, כפי שכבר כתבתי הרבה סיבות לאכול ולא להפסיק. לאכול כדי לא להרגיש...לאכול בכדי לא לכאוב...לאכול כדי לא לחשוב ועוד ועוד. האכילה היא התמכרות וגם נובעת מתוך כאב גדול. מיר יקר, מה דעתך ללכת לטיפול?, אני חושבת שבהחלט מגיע לך מישהו שיקשיב לך, יבין אותך ויצעד איתך החוצה מתוך המנהרה המדכאת הזו שאתה נתון בה. דרך אגב, מהמעט שאתה מתאר אינני בטוחה שאינך סובל מרמה כלשהיא של דיכאון. לעיתים האכילה המרובה פשוט מכסה עליו. הדבר הכואב הוא, שבדרך אתה גם אוכל את עצמך.... מה אתה חושב בעניין טיפול? אורית