מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר אילן וולקוב
פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/
אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

ריגושים

14/06/13 22:01
2 תגובות


שלום לכולם לשירי לאורית ולשאר הצוות אני מאד שמח לשמוע את תגובתכם אתם מספקים לי מעין טיפול פסיכולוגי בזמן מלחיץ שכזה..



וזה נותן לי מקום גם לפרוק הרבה מהמחשבות שיש לי בראש ואשמח לשמוע ממכם מה אתם חושבים.



אז אם ככה עלתה לי מחשבה מעניינת היום שאולי כל המצב שלי נובע מכך שאני בן אדם שכל חייו היה נתון תחת ריגוש מסוים ואני אפרט:הריגושים באו אצלי החל מהילדות כבר בזמן שהייתי נתון תחת ניצול מיני על ידי שכן בן גילי,זה משהו שהיה טבוע בי ואני זוכר את עצמי בתור ילד בבית ספר יסודי מתעסק הרבה במיניות ולא רק מתעסק אלא גם הרבה פעמים מיישם כאשר זה אפשרי,ובחלק גדול מהמקרים זה היה עם בנים אבל היו פעמים שזה היה עם בנות,אני זוכר את עצמי בתור ילד נתלה על עמוד כאשר רגליי חבוקות סביב העמוד ובמשך כמה דקות הייתי  מגיע למעין פורקן מיני זה היה מהנה למיטב זיכרוני כי בכל פעם שהייתה הזדמנות הייתי לוקח אותה.



זה המשיך עם הרבה מאד מפגשים מיניים במהלך בגרותי שאני הייתי יוזם בעיקר עם בנים,הייתה תקופה בגיל 13 שהייתי מתעסק עם גניבות,והיו הרבה שטויותצ במהלך התיכון וכל מיני דברים יוצאי דופן שאני הייתי יוזם כמו תליית חזייה על הלוח לפני שיעור של היועצת.



בקיצור אני כל חיי זוכר שאני לא נגמר..פשוט נון סטופ..זה המשיך עם תקופה של סמים קלים שהיו אחרי הצבא למרות שזה יותר טריוויאלי כי הרבה אחרי צבא מעשנים סמים קלים.



בכל אופן הנקודה היא להרגיש כל הזמן ולחפש ריגוש אחרי ריגוש אחרי ריגוש,וזה הביא אותי למצב היום שאני לא יודע אם לקרוא לזה מזוכיסט וזה מעין תחליף לכל הריגושים שכבר היום הם איסורים מבחינתי כי אני אדם בוגר ויודע שחלק מהדברים אני לא יכול לעשות וכל המסע המיני שעברתי עם בחורים בצעירותי לא יקרה היום כי היום תהיה לזה הגדרה הומו ואני לא הומו,אבל היום אני חש כל הזמן חרדה חש כל הזמן לחץ בחזה חש כל הזמן אין לי רגע של שקט עם עצמי,וכל הרגשות שמציפים אותי היום מחזירים אותי למרדף אחר רגשות שהיה לי בילדות,ברור שהרגשות הם שונים כי היום זה רק רגשות חרדה ודיכאון ואז זה היה יותר רגשות שהיו גורמים לי סיפוק והנאה,אבל שוב בשני המקרים המטרה היא להרגיש בין אם זה רגש חיובי ובין אם זה שלילי.



אני מקווה שמי שיקרא את ההודעה ירד לסוף דעתי ויתן לי עוד זוית ראייה על הדברים שרשמתי..תןדה!



 



 



 



תגובות

כריש יקר. אני שמחה שהקהילה ואנחנו יכולים להעניק הקלה בזמנים של כאב עם זאת חסרה לי ההכרה האישית והעמוקה שישנה בטיפול בכדי להיות מדויקת במה שאני כותבת לך. כמה כיוונים עולים בראשי כשאני קוראת את מה שכתבת. אתה כותב על הריגוש המיני שחוויתי כאשר נוצלת על ידי השכן . אינני סותרת את חווית הריגוש אבל אני מניחה, שאליה במודע או שלא במודע מתלווים רגשות של כאב, אשמה, בושה השפלה ורגשות אחרים. ניצול מיני זאת טראומה, חד משמעית והיא איננה תורמת (בהמעטה כמובן) לבריאותל הנפשית. אתה כותב שמאז אתה תר אחר ריגושים והתרגשויות, שרובם, לפחות בשנים הראשונות היו מיניים. יתכן, שהפורקן המיני היווהדרך להתמודד עם כאב הפגיעה (שעליו אינך מדבר) ואולי גם עם מצוקות אחרות. הדהירה לעבר ריגושים מסתמנת כדרך לטפל ברגשות קשים, כואבים לא נעימים. המיניות מיסכה אותם. כנ"ל גם לגבי הגנבות, הסמים וכד'. היום, כשאין את אלו - אין מאלחשים. אתה חווה דיכאון. הפאסיביות, העמידה ללא תזוזה (מרגשת) היא חוויה מאיימת, נוגדת את כל מה שעשית בעבר ולכן אתה מעדיף אפילו כאב חזק מאשר עמידה במקום, שכפי הנראה נקשרת לחוויה של חוסר אונים. מה דעתך? אורית

כריש, אני מצטרפת לדבריה של אורית ומוסיפה משהו קטן. אתה יודע מה הסימפטומים של דיכאון אצל ילדים? לאו דווקא עצבות וחוסר כוחות (שקיימים אצל מבוגרים), אלא עצבנות והפרעות התנהגות. נראה לי שזה רלוונטי מאד גם לסיפור שלך. שירי