המון דברים ביחד. לא אהבתי את המראה שלי, הייתי בסביבה מאוד דורשת ותחרותית שמעמיסה המון, בכללי הרגשתי מאוד חסרת משמעות.

אה,,טוב ,דברים אפשר "לתקן",אנחנו חיים בעידן תחרותי ותובעני,חסרת משמעות?,יש זמן,,את עדיין צעירה,וכל החיים עוד לפנייך,,

נהפוך הוא,,נצלי את הנעורים כמה שאת יכולה,כי החיים זה לא פיקניק, ללא משמעות,ללא התחייבויות,,זה הכייף

זה פשוט,העניין שאת רואה בכל השתלשלות העניינים בחייך כרגע "כבעייתי"..

כולם פחות או יותר חווים את אותן בעיות[בגילך],אלא אם קרה משהו יוצא דופן.

והפורום כאן קיים בכדי לספק תמיכה,עיצה,טיפים קטנים,לעשות את החיים קצת יותר קלים,ממה שהם.

אני משוכנע שעוד "יקפצו" לכאן נוספים "לתת כתף" ולשוחח איתך.תרגישי חופשיה לספר כל דבר.זה יקל עלייך ויקל אולי להנחות אותך בעיצה כזו או אחרת.

בכל מקרה תצטרכי לעשות "עבודה" בכדי להשתחרר מהמצב שאליו ניקלעת.

בהצלחה.

הי, אנונימית. את ממש לא ילדה ובדרך כלל הדברים שתארת מתחילים בגילאים האלה. טרום התבגרות וגיל ההתבגרות. אלה הגילאים הכי קשים. הכל משתנה ולא תמיד מרוצים מהשינויים, מה עוד שההורמונים המשתוללים לא ממש מוסיפים. את לא ילדה ואני מאמינה לך שאת בדיכאון. אצלי זה התחיל בגיל 13, 14 בערך והגיע לשיאו בגיל 18. גם אני חשבתי שמכיוון שאין לי אומץ לתקוע לעצמי כדור בראש או לחתוך וורידים, להרעיב את עצמי  יהיה פתרון אידאלי. ככה גם ארזה וגם אמות מהר.

אני אפילו אומר לך שחשבתי על לאשפז את עצמי כי הכאב היה חזק כל כך ורק רציתי שמישהו יפסיק אותו. חבר מהשיכבה שלי התאבד בגיל 17,  ירה לעצמו בראש, כמעט בשיא הדיכאון שלי וראיתי איך זה שבר את המשפחה שלו. מאותו רגע נשבעתי שלא אעשה את זה למשפחתי.

חמודה, תחזיקי מעמד. לחברות שלך כנראה מאוד אכפת ממך אם הן היו מוכנות להסתכן בזה שלא תדברי איתן יותר ואני בטוחה שההורים שלך אוהבים אותך יותר מהחיים עצמם ודואגים לך, אפילו אם הם לא יודעים איך להראות את זה וכיצד לפעול במיוחד אם הם בהיסטריה ולחשוב שאתה הולך לאבד ילד בהחלט יכול להכניס להיסטריה.

אל תרתעי מעזרה, קחי אותה בשתי ידיים ונסי להאמין שיש עתיד טוב ושהכל עוד ישתנה לטובה.

גם אם זה נשמע הזוי, אני אומרת לך בביטחון ומניסיון, זה יכול להישתפר ואם תדעי לקבל עזרה ותנסי בכל הכוח לא לשקוע, רק להרים את הראש מעל המים, יום אחד זה יעבור. את תרגישי טוב. אני בטוחה.

אל תתיאשי. אני בטוחה שאת אדם מקסים ואני בטוחה שיום אחד תביני את זה גם.

אני אשמח מאוד להמשיך ולדבר איתך מתי שתרצי, על הכל.

אנונימית2 היקרה,

אני מבינה שאת רק בת 15, ובאמת עברת לא מעט בחייך, אני מבינה את הקושי לסבול מפחדים וחרדות, להיות בדכאון מתמשך, לפגוע בעצמך ולהרעיב. נראה שאת סובלת מאד מהאופן בו נחשפת ואני שומעת את הכאב מהבגידה של ההורים והחברות, אותם אלה שהיו אמורים לתמוך ולקבל, כמו כן נשמע שהרגשת השפלה ושאת לא שווה כי לא שיתפו אותך ושיקרו לך. 

אני מרגישה שאת בשלה לספר את כל זה אבל נראה לי שעדיין הכעס עוד שם, ואם את כועסת אז אולי את גם מרגישה בדידות ושאין לך עם מי לשתף את הכל. אני רוצה להציע לך מקום בו תוכלי לשתף ולפרוק, אני מתנדבת של עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת), אנו מפעילים מוקד תמיכה בו תוכלי לקיים שיחה בצ'אט עם מתנדב שלנו. השיחה הינה אישית ואנונימית, ובה אולי תמצאי את האוזן הקשבת אותה את מחפשת, את אותה תמיכה, ללא שיפוט רק הקשבה.

המוקד שלנו פועל מדי ערב בין תשע לחצות, אנו ממתינים לך.  

אנונימית יקרה. לצערי בכל גיל אפשר לחוות דיכאון אמיתי. גם בגל שלוש. אני חושבת, שדווקא ובעיקר בגיל שלך סיטואציות מסוימות עלולות לקבל משמעות מפלצתית. הלחץ החברתי גורם לך להרגיש תחושות קשות ביותר בעיקר אם אתה אדם רגיש ולא עומד (לכאורה) בדרישות הפסיכיות - החיצוניות של החברה. מנסיוני האישי, אני רוצה לאמר לך שהדברים משתפרים. אנשים גדלים ועושר פנימי ובגרות - בעיקר כמו שלך מתחילים להיות גורם משמעותי ביצירת קשרים עמוקים. איננו מכירה את ההורים שלך אבל כנראה שהם היו מאוד מבוהלים וכנראה שהם עצמם אינם מסוגלים להתמודד עם קשיים שדורשים תעצומות נפש. זה לא מחוסר אהבה ...זה מחוסר אונים וחוסר הבנה....ברור, שלאחר כמה חדשים עם פסיכולוגית אינך ":בריאה", אפילו מפתיע אותי עד כמה דברים השתפרו אצלך בזמן כל כך קצר. מי חושב שאת בריאה?, האם את מרגישה שמסביבך לא קולטים אותך? אני שמחה שהגעת אלינו. כאן אף אחד לא חושב שאם את מתפקדת חיצונית את מרגישה טוב גם רגשית...אנחנו יודעים, שפצעים פנימיים ממשיכים לדמם גם כאשר יש חיוך על הפנים... ספרי לנו עוד עלייך? אורית

עלו לי דמעות בעיניים כשקראתי את התגובות, מדהים כמה שאנשים שלא מכירים אותי בכלל באמת מבינים אותי.
תודה רבה לכולכם!

אנונימית יקרה. נראה לי שהפכת כאן למישהיא. כבר אינך אנונימית בעצם העובדה , שרבים מזדהים עם הכאב והמצוקה שלך. אל תשארי לבד. אנחנו איתך. ספרי לנו בכל רגע שתרגישי לבד מה עובר עלייך....שום כאב רגשי לא זר כאן לאיש... אורית

אנונימית יקרה ובהחלט נבונה ! אני מציע לך לנסות דרך שונה מכל מה שעשית או עשו למענך ,לא שאני מבין גדול בדיכאון או משהו אבל בתור אחד שמכיר המול אנשים ובני נוער אני מציע לך לאסוף את עצמך מייד למצוא לעצמך מקום בוא תרגישי חלק ממשהו כגון תנועת נוער התנדבות כל שהיא 

דברים כאלו של נתינה גורמים לנו להרגיש שאנו שווים ויש לנו מה לתת לחברה 

את תקופת ההתבגרות שלי העברתי כמדריך בתנועת הנוער העובד והלומד שבא הרגשתי שאני מחנך את הדור הצעיר ממני על אף שהיו קטנים ממני בשלוש שנים בלבד , דבר נוסף בוא מצאתי מקלט ובית בוא "פרחתי" היה בסיס משמר אזרחי ליד הבית בוא הפכתי עד מהרה למפעיל ולימים מתנדב בבילוש ובמדים . כל אלו עזרו לי בגיל ההתבגרות למצוא את מקומי 

לסיכום על פי הפניה וצורת הניסוח שלך מבינים שאת נערה חכמה במיוחד , נערה אשר יכולה לאסוף את עצמה ולצאת לדרך חדשה בא היא מסוגלת לתרום לחברה והופ להרגיש טוב ובטוחה בעצמה

אני בטוח שהחברות היקרות שלך ישמחו להתנדב במשטרה או ללכת יחד איתך לתנועת נוער כזאת או אחרת[

תזכרי תמיד : החיים הם סרט ולנו ניתנת ההזדמנות לכתוב את העלילה חלק כותבים סרטים מצחיקים וחלק כותבים סרטים עצובים אך הבחירה נתונה לכל אחד ואחת מאיתנו איך יראה הסרט של חיו !!!

ב ה צ ל ח ה    !!!

אני מצטרפת למה שכתב לך שמסיאן. השתייכות לקבוצה תומכת עושה נפלאות. פתאום מרגישים חלק ממשהו חם ועוטף ומקבל אותך כמו שאתה.

הייתי חצי שנה במדצים אבל עזבתי בגלל כל מה שקרה, עכשיו כשהחלטתי לפתוח דף חדש אני כנראה אחזור. 
החלטתי להתחיל מחדש כדי לשכוח את כל מה שקרה בשנה האחרונה. אני עוברת לבית ספר חדש ומתחילה את העבודה הראשונה שלי עוד מעט, החלטתי לקחת את החודשיים של החופש הזה בשביל להתאפס על עצמי.
תודה רבה לכולכם על העצות, זה מאוד משמעותי בשבילי לראות שאנשים באמת מבינים למה אני מתכוונת ומה שאני מרגישה ויש להם את הנכונות לעזור לי למרות שהם לא יודעים מי אני.
מבטיחה לעדכן במה שקורה, תודה !! (:
 

נכנסתי לאיזשהו מצב פסיכוטיי מאוד קשה שיצאתיממנו בכוחות עצמי  ובאופן כללי עברו עליי דברים מאוד קשים מאז הגן