מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר אילן וולקוב
פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/
אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.
כמונידיכאון וחרדה חרדות ופאקסט

חרדות ופאקסט

05/10/13 9:55
9 תגובות


שלום לכולם, 



אני בת 29, מזה כשלושה חודשים, לאחר יציאה מקשר של המון שנים, והבנה שרוב החיים שלי ברחתי מעצמי, והסתתרתי מאחוריי הבית/אמא/בן הזוג... עם רקע של חוסר ביטחון ומצבי דיכאון/חוסר תפקוד כאלו ואחרים כתוצאה מקושי לעכל שינויים, צפו לי חרדות ופחדים, שהתחילו להתבטא בתחושת מחנק, גוש בגרון, מה שיצר אצלי הפרעת אכילה, לא הצלחתי לבלע את האוכל, פחד מחנק, בחילות על הבוקר, לפעמים עד כדי הקאה, בקיצור, לא נעים בכלל. אני מטופלת אצל מטפלת ברפואה סינית, דיקור, הילינג, פרחי באך, ומה לא, כבר שנים, אבל עכשיו הרגשתי שזה כבר בלתי נסבל, אז פניתי לפסיכיאטרית. היא נתנה לי להתחיל חצי כדור של פאקסט. לקחתי אותו בעבר בתקופת ההסתגלות לצבא, ובזמנו מאוד עזר, רק שהמצב עכשיו הרבה יותר עדין בגלל כל נושא האוכל. אחרי 4 ימים של חצי כדור, הרגשתי החמרה רצינית, והפסקתי על דעת עצמי, הרמתי טלפון לפסיכיאטרית שנתנה לי לבחור מתוך 3 אופציות, או לנסות שוב ולא להתייאש, להתחיל מרבע כדור, או להגיע אליה שתיתן משהו חזק יותר להשפעה מיידית, או חס וחלילה ללכת למיון, כי לפעמים אני ממש מתייאשת ומרגישה במצוקה, מה גם שאני מרגישה דיי לבד בכל העניין, ובקושי יוצאת מהבית. בנוסף, היא נתנה לי לוריוון יחד עם הפאקסט, אך אני משתדלת שלא לקחת אותו קבוע, שלא לפתח תלות. כרגע אני ביום השלישי של הרבע כדור, ואני ממש מפחדת. אני כבר מרגישה את תחושת היובש בפה, והבחילה, אני לא מבינה את האבסורד הזה של טיפול שעושה לך עוד יותר גרוע, ומחמיר בדיוק את מה שאתה מרגיש עוד מלכתחילה, שזה בחילה, תחושת מחנק, שינה לא טובה, וכו'... אני פוחדת לא להחמיר עוד יותר, הרי אין שום הבטחה שהכדור אכן יעזור, או שהתופעות יחלפו, וגם אם כן, זה עניין של שבועות, שווה לסבול בזמן הזה? לא בטוחה שאצליח להחזיק מעמד. 



מה אתם חושבים? אשמח לשמע תגובות מאנשים שהיה/יש להם ניסיון עם פאקסט או בכלל עם תופעות דומות למה שתארתי. 



אני בגדול לא בעד תרופות, וניסיתי כמה שיותר לא להיכנס לזה, עד שהתייאשתי. ברור לי שכל ההצפה הזו היא מהמקום שלי שקשה לי לבטא את עצמי החוצה כמו שהייתי רוצה, לא סתם התחושות בגרון, זה מתקשר לביטחון העצמי ולביטוי העצמי, הקול שלי, של כל אחד מאיתנו בעצם. לא לפחד להגיד את האמת שלי, לא להתבייש או להיות נבוכה להיות מי שאני עד הסוף, ללא מסכות, ללא פחד. 



תודה לכל מי שקרא ויתייחס. 



מקווה שאעבור את התקופה הזאת במהרה, ושהכל יסתדר לטובה, ומאחלת לכולכם גם שתרגישו רק טוב, ואף פעם לא תרגישו לבד smiley



תגובות

שלום לך ליטלי היקרה. לא תאמיני למה, שאני אכתוב עכשיו אבל אני אכתוב אותו בכל זאת. קורה לך משהו טוב!!!. את עצמך כותבת, שכל השנים הסתתרת והסתרת והנה עכשיו החיים מחייבים אותך לשנות ולהשתנות ולהיוולד מחדש ונכון...זה לא קל וזה כואב אבל מחייב אותך להבין למה את כל כך לא מעריכה את עצמך וחייבת להסתיר את עצמך מאחורי הגב של מישהו. למה?. את נשמעת בחורה אינטיליגנטית, מבינה עניין ובעלת מודעות עצמית. מדוע יש לך צורך לגמד את עצמך? זאת התקופה בשבילך, להתעמת עם השדים ולצמוח. האם את נמצאת בטיפול פסיכולוגי?, ספרי על עצמך יותר כדי, שנבין את הרקע ונדע לכוון יותר. לגבי הטיפול התרופתי. אני ממש בעד, כשהמצוקה היא גדולה. התרופות מורידות את הסערה ומאפשרות לטפל בנפש. לעיתים כהאש בוערת, צריך קודם כל לכבות אותה ורק אחר כך לטפל בגורמים לה. כל גוף, מגיב אחרת לטיפול התרופתי. יהיו כאן הרבה ,שבוודאי יספרו לך שתופעות הלוואי נעלמות תוך שבועיים שלושה ואז את חווה הקלה. כאלו, שנאלצו להחליף תרופה ואחרים, שכלל לא סבלו משום תופעות. אם הפאקסט מזוהה אצלך עם כל כך הרבה חששות. מדוע שלא תבקשי מהפסיכיאטרית לשנות תרופה? או כמו, שהיא עצמה מציעה לתת לך משהוא בעל השפעה מהירה יותר. נראה שאת לוקחת לעצמך את כל הטיפולים האלטרנטיביים - כל הפרחים אבל לא נוגעת ולא משקה את הפרח האמיתי, שזה את!!!. מה את אומרת? אורית

ליטלי
05/10/13 15:37

שלום לך אורית, שמחה להכיר :) קודם כל תודה רבה על התגובה שלך. אני מסכימה איתך בהחלט, אני מבינה שכל השינוי הזה, שכרגע נראה לי נורא מפחיד, הוא לטובה. פשוט קצת קשה לראות את זה כשנמצאים בתוך זה כמובן. אני לא נמצאת בטיפול פסיכולוגי, לאחר הפגישה עם הפסיכיאטרית, וההתרשמות שלה ממני, היא אמרה שלא בטוחה עד כמה שיחות יעזרו לי כרגע, כי אני מאוד מודעת, מבינה, ואני רק אעשה על הפסיכולוג מניפולציות. היא לא הראשונה שאומרת לי את זה חח.. לא יודעת אם לקחת את זה כדבר טוב או לא, כי אני כן מאוד מרגישה הרבה פעמים שרוצה לשתף ולדבר עם מישהו, או מומחה בתחום, או מישהו שחווה משהו דומה, בגלל זה חיפשתי ונרשמתי לפה. את גם בהחלט צודקת שתמיד חיפשתי אמצעים חיצוניים שיעזרו לי, כשברור שההתמודדות האמיתית היא לגייס כוחות פנימיים לשינוי. קל להגיד, קשה לבצע. אני מרגישה שאני על חוט השערה בין להצליח לעזור לעצמי בעניין הזה, לבין להתדרדר עוד יותר, או חלילה להתאשפז, כי מרגישה שאיבדתי את השליטה על עצמי, ואת האמונה, שבאמת אצליח לעבור את זה, זה מה שהכי מפחיד אותי, שלא ארים ידיים. לגבי הפאקסט, וכדורים בכלל, כן, יש לי איזושהי התנגדות פנימית להם, בגלל שהם לא מטפלים בשורש הבעיות, ויש להם תופעות לוואיי, בגלל זה תמיד העדפתי את הטיפולים האלטרנטיביים, אבל מודה שגם שם הגעתי לסוג של מבוי סתום, בגלל זה החלטתי כן לתת צ'אנס לכדורים, למשהו שיעזור לי יותר לעזור לעצמי. הקושי הוא שבינתיים מרגיש לי בדיוק ההיפך. אני משתדלת להיות סבלנית, אני כרגע ביום השלישי כולה שלקחתי רבע כדור פאקסט, זה עושה לי יובש בפה שמכניס אותי יותר לחרדה סביב תחושת המחנק. יש לו לוריוון להרגעה מיידית, פחות רצה להשתמש בזה, מה את חושבת? מצד אחד רוצה להירגע, מצד שני מרגישה שאולי חייבת לדחוף את עצמי בכח לזוז, ולצאת מהבית למרות שפוחדת, ואז אולי ארגיש טוב יותר, אני לא רוצה להפוך לזומבי. וזה משגע אותי, אני מנסה לפעמים לנוח באמצע היום, ולא מצליחה, הראש לא נותן לי מנוח, ואז באות תחושות לא נעימות, מרגישה כלואה בתוך בועת אי-שקט. אני אראה מה קורה בכמה ימים הקרובים, ואז אצור שוב קשר עם הפסיכיאטרית. מקווה לטוב. בהתחלה לקחתי חצי כדור, וכבר ביום הרביעי הרגשתי נורא, ואפילו אחרי שהפסקתי הרגשתי נורא מההפסקה, זה לא קל. ולהשקות את הפרח האמיתי שזה אני, זה לגמרי הריפוי, רק שכרגע לא מרגישה מסוגלת לגעת בזה בכלל. אני בבית, ללא תעסוקה, היציאה היחידה שלי מהבית היא כל יום בערב לטיול בים, למזלי גרה ממש לידו, או לקופת חולים, או גג להקפיץ מישהו מהמשפחה לאן שהוא פה באיזור. חייבת לפרוץ את המחסום הזה. זה חלק גדול מהבעיה, שלא עבדתי המון זמן, תמיד היה קשה לי להביא את עצמי ללהיכנס למסגרות ומקומות חדשים, להסתגל, ולהגיע למקום עצמאי. להשקות את הפרח מבחינתי זה להיות מסוגלת לעשות דברים שאוהבת, כמו לשיר ולרקוד, ללא בושה. טיפול בתנועה, בקול . .. בטוחה שיעשה לי טוב, כרגע פחות מרגישה בשלה לזה, הגוף שלי חלש יותר, בגלל שלא אוכלת טוב, השיער נושר... העצבים דיי רעועים... אני צריכה לעשות בדיקות דם עוד מעט. ירדתי במשקל, 3 קילו להערכתי. מה אני אגיד, אני יכולה להמשיך ולרשום, זה סוחף, אם יש לך עוד שאלות מסויימות אשמח לענות. ברור שקשה ככה על רגל אחת לנסות ולספר סיפור חיים וחוויות רבות שעברו עליי עד עכשיו, שהובילו אותי לרגע הזה. שוב פעם, מאוד מודה לך על הדברים, על העידוד, ומקווה ומאחלת לטוב, לכל מי שמרגיש במצוקה. היה יום אחד שממש נלחצתי והלכתי לבקש מהרופאת משפחה הפניה למחלקה להפרעות אכילה, אבל היא לא רצתה לתת לי, והפנתה אותי לדבר עם הפסיכיאטרית, ושלקחת חצי כדור במשך ארבעה ימים זה לא נקרא טיפול, צודקת. בע"ה, ובעזרת השם=ליטל, בעזרתי, ובעזרת כל מי שתומך, המשפחה שלי, חברים, ואתם, נעבור את זה.

הי ליטלי, ברוכה הבאה. אני ממש לא מבינה את ההתייחסות של הפסיכיאטרית לטיפול פסיכולוגי. דווקא בזמן שאת מרגישה שעברים עליך תהליכים מאד משמעותיים, זה הזמן הנכון להיות בטיפול. למה אומרים לך שרק תעשי מניפולציות על המטפל? את מתחברת לזה? אני חושבת שזה מצויין שאת מנסה לדחוף את עצמך לעשייה, אבל גם כאן אני חושבת שכדאי שיהיה לך ליווי מקצועי, כדי שתעשי דברים בהדרגה ולא תמצאי את עצמך מתוסכלת בסופו של דבר. את יכולה לספר מה היו העיסוקים שלך בתקופות שתיפקדת טוב יותר? אלו דברים עשית בעבר והיום את נמנעת מהם? שירי

ליטלי
06/10/13 12:15

היי שירי, תודה על ההתייחסות, 

מצד אחד אני מרגישה שכן מאוד זקוקה לאיזשהו ליווי ומישהו לדבר איתו, ומצד שני מבינה את מה שהפסיכיאטרית אומרת. אפילו פסיכולוגית שהלכתי אליה לכמה מפגשים עוד לפני המשבר הנוכחי, הגיעה איתי לנקודה, שמבחינתה אני יודעת ומבינה את הדברים, ואין כל כך מקום להמשיך ולחפור עד אין סוף, אלא שלפעול תכלס ולהתחיל טיפול תרופתי. 

אני גם מרגישה שנבירה אינסופית לא תעזור לי לשחרר את התחושות של החרדה, וכרגע משתדלת להיות סבלנית ולהחזיק מעמד, ולקוות שתקופת ההסתגלות לפאקסט תעבור בשלום ואני אכן ארגיש הקלה ויותר ביטחון להתחיל ולזוז מהמקום שאני נמצאת בו, ולהעמיק את הטיפול השורשי יותר של הדברים, שמבחינתי הצורה הכי טובה לעשות את זה תהיה דרך איזשהו טיפול של תנועה/קול... לשחרר ביטוי עצמי ולבטא את עצמי ואת הדברים שאני אוהבת ללא מעצורים. 

כרגע אני לא מתפקדת, אני בבית כל היום, ומשתדלת לצאת לטיול בערב, קצת להתאוורר, אני בתחושת פחד מהפחד ודאגה כל הזמן, מרגישה שאין לי אוויר ונלחצת ומתעסקת בזה מידיי. 

בעבר מלצרתי וניסיתי למצוא תחום לימודים שיתאים לי, אבל לא לגמריי הצלחתי למצוא את מקומי, תמיד התלבטתי מידיי, (הפסיכיאטרית דיי בטוחה שיש כאן גם השפעה מאוד גדולה של הפרעות קשב וריכוז, ובאמת אובחנתי בעבר כסובלת גם מזה, מי לא היום?) 

תמיד התחלתי דברים ולא סיימתי או שברחתי כי נלחצתי מידיי. זה חלק גדול מהתסכול שלי, מצאתי את עצמי בעבודה ששוחקת מכל הבחינות, מחוסר יכולת להתחיל משהו ובאמת להרגיש שייכת ובמקום הנכון. 

אני מתעניינת בהמון תחומים, ברפואה, קונבנציונאלית ומשלימה, מודעות ורוחניות, אומנות ועיצוב, מוסיקה. . .

אני בטוחה שהמשבר הנוכחי הוא המשך של החיפוש הזה שלי ולקלף עוד שיכבה לאני האמיתי האותנטי שלי, ללמוד לקבל את עצמי, להקשיב סוף סוף לתחושות, ולא לשתוק בסיטואציות שבעבר הייתי שותקת, ולא להסתתר ולא להרגיש מובכת כל הזמן, להתחיל סוף סוף להשמיע את הקול שלי, תרתיי משמע, אני גם מאוד אוהבת לשיר, למרות שעכשיו פחות, לאור כל התחושות, אבל באמת שמאחלת לעצמי, שכשארגיש יותר טוב, לא אוותר לעצמי, ואגע במקומות שתמיד רציתי, באומץ, ומתוך תחושת שחרור וחופש אמיתיים, מתוך התלהבות וכמיהה, מתוך אמונה חזקה והודיה, שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, ושלהיות אני, זה לא משהו שאני צריכה לפחד ממנו. 

אני מרגישה שכל העניין סובב סביב איזשהו פחד מהעוצמות של עצמי, ומהרגישויות של עצמי, ואני צריכה ללמוד איך להפוך את הייחודיות שלי לכלי לצמיחה ולהיפך, ללמוד איך להשתמש ברגישות-על שלי באופן חיובי. להודות על זה.

אני ממש מרגישה כמו תינוקת שלומדת הכל מחדש, איך לאכול, איך לנשום, איך לבחור, איך לבטוח בי ובאנשים. .. 

אני בטוחה שהמשבר הזה הוא שינוי לטובה, אסור לי להתייאש, ואני מאחלת לעצמי, שיום יבוא, ואני אוכל לחזק אחרים ולעזור להם לצאת מהמקום שאני נמצאת בו. 

 

ליטלי
06/10/13 12:28

אציין גם שאני הולכת מידיי שבוע למטפלת גוף-נפש, שאנחנו גם מדברות, והיא מכירה אותי כבר שנים, זה גם סוג של תמיכה, אך לצערי מרגיש לי שהמקום הזה כבר פחות עוזר לי. אולי באיזשהו מקום מאסתי גם בללכת אליה, ואני מרגישה צורך בשינוי גם שם. 

ברור לי שבסופו של דבר אני צריכה לנסות כמה שיותר להתחזק מבפנים החוצה, ופחות לחפש את הדברים החיצוניים, למרות שאין שום דבר רע בעזרה ותמיכה, להיפך. 

אני חושבת שהשורש הוא חוסר ביטחון, וקושי בלסמוך על עצמי, שמסוגלת לנהל את עצמי בכוחות עצמי, ולהיות עצמאית! 

הי ליטלי, ספרי על הפרידה...האם לא קצת רצית להפרד?

ליטלי
07/10/13 10:02

היי גל, אני לא יודעת אם זו את או אתה, אני אנחש שזו את, אם אני טועה, סליחה ותתקן אותי :)

את בהחלט צודקת, שלפרידה יש כנראה משקל מאוד גדול, זה היה קשר מאוד טעון רגשית, איזשהו חיבור מאוד עמוק בין שנינו, אך גם תלותי ולא בריא, ובאמת יצא שכל עולמי סבב סביבו, ולא דאגתי שיהיה לי את העיסוקים שלי, את הבסיס העצמאי החזק שלי, מחוץ לקשר, ככה שהנפילה של אחרי הייתה הרבה יותר קשה. 

אני יודעת שאני לא הראשונה ולא האחרונה שעוברת משבר פרידה, אני מרגישה שאני הרבה יותר רגישה מרוב האנשים, ולכן לוקחת כל דבר הרבה יותר קשה.

אני משתדלת להכריח את עצמי לצאת כל יום מהבית לטיול בחוץ, ואני יודעת שכדורים/פסיכיאטר. . .וכל מיניי טיפולים חיצוניים זה ר כלי עזר, ושאני צריכה לעשות מאמצים בכוחות עצמי לעזור לעצמי, וזו הנקודה הכי קשה מבחינתי ומאתגרת.

זו באמת תחושה נורא גדולה של בדידות ושל ריקנות, להתחיל הכל מהתחלה. 

גם יצאתי מהקשר הזה עם תחושה גדולה של כעס ורגשי אשם, על עצמי ועליו. שאיך זה שנתקעתי שם כל כך הרבה שנים ושקעתי בתלות הזו, והתעלמתי מהצרכים האמיתיים שלי, למרות שידעתי הכל. 

אורית, זה קשר שהתחיל כקשר ידידותי, והפך לקשר זוגי, לאחר שהוא רצה, אני מהתחלה הרגשתי שלא כדאי להיכנס לזוגיות, ומשום מה נפלתי למניפולציה רגשית מצידו, ואמרתי לעצמי שאוקיי, ננסה. אבל בתוכי ידעתי שיש פה סיכון של איבוד אדם שמאוד יקר לי. 

זה היה הקשר הרציני הראשון של שנינו, הכל חווינו בפעם הראשונה ביחד. 

לצערי מתחילת הקשר ועד סופו, אני לא הייתי שלמה עם הקשר, וכל הזמן חפרתי לעצמי ולו אם זה נכון או לא נכון,מתאים או לא, הייתי מלאת התנגדויות ולא הצלחתי לשחרר. 

ככה כל השנים האלו, שבתכלס הקשר התנהל לרוב מרחוק, ורק תקופה קצרה מתוכו גרנו יחד, כל הזמן שאלת הקשר לאן ריחפה באוויר ולא נתנה לי שקט. היו נסיונות פרידה שלא צלחו, זה תמיד בא מהצד שלי. והייתי מאשימה את עצמי שאני לא בסדר, שהוא בחור מקסים, ומה אני מתלוננת. 

ככה יצא שנטשתי את עצמי ואת הקשר, לא היה לי לא זה ולא זה, לא פה ולא שם, שזה הכי גרוע.

עם הזמן, הרגשתי בעצם שאני כל הזמן לבד, ושכל אחד חי את החיים שלו, ושאין פה ביחד אמיתי, אלא איזושהי תלות רגשית ונחמה הדדית. .

כשהיינו יחד היינו דבוקים מידיי, ואז היינו נפרדים כל אחד לדרכו, והמעגל הזה של כמה ימים אינטנסיביים יחד ואז פתאום ניתוק, עוד יותר קרע אותי מבפנים. 

אני מרגישה ששנינו מאוד דומים בעניין של להבין מה זה אומר בכלל להיות בקשר זוגי, ושנינו היינו לא בשלים לכך, הרגשנו שאוהבים, ניסינו מה שידענו, אבל זה לא היה זה.

כשראיתי שאני לא מתקדמת לשום מקום ורק הופכת ליותר ויותר מתוסכלת ומטיחה בו האשמות, כי הוא כן התקדם בחיים, ורגשות של קנאה התחילו לעלות, הבנתי שזה כבר ממש מוגזם, שחציתי כל קו אדום, ואחרי שחפרתי והתייעצתי עם כל העולם, שחלק אמר לי ככה וחלק אחר ככה, הבנתי שאין מנוס למלהקשיב לעצמי ולאזור אומץ להיפרד סופית, כי לא טוב לי, והוא חושב שטוב לו, כי יש לו חיים שלמים בלעדיי, של עבודה, מעגל חברים, אמא שמתנהגת אליו כמו לילד קטן, שגם לזה היה משקל מאוד גדול פה, בתלות שלו בה. הוא סיים תואר, התקדם בעבודה, ואני דשדשתי במקום, כשהשקעתי את כל המיקוד שלי בו, במקום בי, ובנו, ביחד. לא היה פה ביחד אמיתי, הדדי. הייתה פה נוחיות. 

עצוב לי. אבל חייבת לנסות להרפות ולראות את החיובי שבכל העניין. 

הייתה גם עוד איזושהי טראומה שהתלוותה לסיום של הקשר, שעברתי, אבל אני לא אכנס לזה בפורום הזה. 

אז כן, קצת מאוד רציתי כבר להיפרד, אבל במקום להרגיש הקלה, חטפתי שוק והצפה מהמציאות, של: את לבד, וצריכה להתחיל הכל מהתחלה, ואין לך מקצע, לא למדת שום דבר, לא התקדמת לשום מקום, אין לך מעגל חברים, יש כמה חברות, ספק חברות אמיתיות, ספק מבינות, את אצל ההורים, אוטוטו בת 30 . . נשארת בלי זוגיות, בלי כלום, זו התחושה.. זה הלם. קשה לעכל.

משם הדרך להתדרדרות קלה. 

רק שאחזיק מעמד ואראה את האור בקצה המנהרה במהרה, אמן !!!

 

666_member
02/02/14 18:16

גם לי נתנו את אותה תרופה ו אני מרגיש אתה על הפנים הצעה שלי אם יש לך כצאת כסף תשקעי אותו בטיפול בNLP את יכולה למצאו יום מטפלים ב 200 שח לפגישה כדורים פסיכומטריים זה על הפנים 

שלום לך יקרה. נראה לי שלאחרונה, התעורר בך הצורך לצאת ולהשמיע את קולך וזה נפלא. זה צעד ראשון להבראה. בעניין הפאקסט ראי מה שכתבתי קודם ללריאן על האופן שבו כדאי להתחיל ליטול טיפול אנטי דיכאוני, כשהגוף מגיב בתופעות לוואי....אם לא תמצאי אני אכתוב לך שוב. טיפול סיני הוא טיפול נהדר אבל לא מתאים למה שאת מתארת. את זקוקה לטיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך להתבטא. לצעוק לבכות. למצוא את קולך ולשחרר אותו. האם היית כבר בטיפול פסיכולוגי?, מדוע בחרת דווקא להיות מטופלת בדיקור? מה דעתך ללמוד פיתוח קול?, מנסיון זה מתחיל לדחרר את הקול? האם זה נשמע לך מטורף?