אני בן 26 סובל מ-OCD ולפני חודש וחצי (ב-14.9) הפסקתי לחלוטין טיפול בציפראמיל לאחר 3.5 שנים.

הייתי במשך שנתיים על 2 כדורים, ביולי האחרון הורדתי ל-1.5, באוגוסט ל-1, באמצע ספטמבר לחצי ואחרי כמה ימים הפסקתי לחלוטין.

כן אני יודע שזה לא הדרגתי מספיק כפי שמצופה, אבל נורא רציתי להפסיק והייתי די חסר סבלנות.



בכל מקרה התקופה האחרונה היא מהקשות שידעתי. אני משער שזה תסמיני גמילה מלווים בעוד כל מיני פרמטרים שמשפיעים כמו מעבר לטבעונות.



אני מטופל ב-CBT ואחרי 4 חודשים של פגישות המטפלת אמרה לי היום שהיא לא בטוחה ש-CBT זה לגמרי מה שאני צריך כי החרדות שלי קופצות מנושא לנושא והיא מנסה להבין מה מציק לי... אז הערב כתבתי לה מייל עם כמה אירועים רגשיים מהימים האחרונים. המפגש הבא איתה יהיה ביום חמישי ורק המחשבה מלחכות עד אז (שרק אז נעבור ביחד על הדברים) היא קשה מאוד, כי זה בכל זאת 6 ימים שלמים.

אני אצרף לכאן את המכתב:



יש לי השערה (ואני מקווה שאני צודק) שלכל/כמעט לכל החרדות הקשות שהיו לי היה תמיד גרעין משותף. אנסה להסביר את זה בשלוש דוגמאות שכולן מהימים האחרונים:



1. חזרתי מהבריכה ובדרך חזרה הביתה (ברגל, 5 דקות) הוצאתי מהתיק את הסנדוויץ שהכנתי לעצמי, ואז פתאום הציפה אותי תחושה מסויימת שהרגשתי כלפי עצמי. נורא קשה להסביר במילים אבל מה שלפחות עכשיו עובר לי בראש זה ש"אני תמיד מאוד טוב אלי ואני דואג לעצמי והכנתי לעצמי סנדוויץ כמו שאני אוהב" וזה כאילו מכניס אותי לתוך עצמי בצורה עמוקה מדי וזה גורם לי לתחושות לא נעימות... גם עלתה לי אז מחשבה על אמא שלי שתמיד דאגה לי והכינה והחמיאה ופינקה אותי בלי סוף (אולי זאת גם הבעיה, לא יודע).



2. ההוא שהכרתי מהאונ' שבא אלי לחדר ביום שלישי בערב וישב כזה בצורה של כמו מסכן כזה... ובאותו זמן דמיינתי את עצמי כאילו יושב כמוהו בגיל 30 ומשהו ומתחיל ללמוד באונ' ואני לבד... ואני מפספס דברים..... ופתאום חשבתי על אבא שלי איך זה יראה לו... וזה לא קשור ל"חשש מלהיות לבד או חשש מאבא שלי" ממש ממש לא. פשוט המחשבה עצמה גרמה לי לתחושה קשה. (הערה- אני דווקא כן לומד ושנה שנייה כבר, אין קשר רציונאלי בין הרגש הזה לבין המציאות).



3. לפני כמה ימים ראיתי בפורום ocd בתפוז שמישהי העלתה פוסט כזה של "מכתב לעצמי" והיא כתבה את זה כמו שיר שכאילו אתה כותב לעצמך "שנפלת... ושתרגיש מסוגל... ובכי בלילות... ומסע לעבר עצמי" וכשקראתי את זה הוצפתי בתחושות שוב לא נעימות וזה ממש היה לי קשה. בכל המחשבות האלה, אגב, תמיד אני מדמיין את עצמי במראה טיפה יותר "ילדי" מאיך שאני באמת. כאילו המראה שהיה לי כשהייתי ילד או משהו כזה.



לגבי התחושה של הניתוק שאמרתי לך שהייתה לי - לא יודע. תחושה שאני פתאום "מאבד" אחיזה עם עצמי ועם המחשבות ומשהו ממש מפחיד (זו תחושה שהייתה לי לפני שבוע במוצ"ש ואני מקווה מאוד שהיא סימנה את שיא השפל של התקופה הזו).



מחשבה נוספת שחזרה על עצמה גם בשנה-שנתיים האחרונות (כן גם כשהייתי על 2 כדורים היו לי תחושות כאלה) - המחכנת שלי בכיתה א', ב' ו-ג'. איפה היא היום? היא תמיד אמרה לי שאני חכם והחמיאה לי אז עולה מחשבה שמה איתה היום? ולמה היום היא כאילו 'נטשה' את החיים שלי (כן ברור שלכל בנאדם יש את החיים שלו וכולם עוברים הלאה... בהיגיון הכל מאוד קל אבל בהרגשה זה יותר קשה) - איפה כל האנשים שכשהייתי ילד הגנו וחינכו... איפה כל ההגנה הזאת היום? ההדרכה הזאת? היום אני הרבה פחות מוגן. לאן זה הלך? 



ודבר נוסף - הטיסה בתחילת דצמבר שאבא שלי רוצה לקחת אותי ואת שני האחים שלי. אני לא יודע אם זה קשור לאותו גרעין או שזה משהו בכלל נפרד - אבל זה מציק. זה נראה לי כמו מכשול שאני חייב לעבור בשלום ושרק אחריו שאחזור לארץ אוכל להנות אחרי שראיתי שלא קרה שום דבר רע. אבל עד שאחזור לארץ - לא אוכל באמת להנות כי כל הזמן יש עדיין את ה"מכשול" הזה שצריך לעבור - הטיסה.

הערה: רוב החרדות שלי מאז ומתמיד הן על מחלות, אך אצל כולן הופיע גרעין רגשי (כך אני מאמין) שהופיע גם בכל אחד מהסעיפים שפירטתי כאן, גם אם כאן ספיציפית לא הופיעו מחלות בתחושות הקשות. הגרעין הרגשי לדעתי משותף לכולן.

אשמח לשמוע את דעתכם על התחושות. תגובות/הארות/הערות כל דבר שיוכל לעזור לי.

תודה!