אהלן סטוק, בעיקרון המטפל שלך צודק הדרך היחידה לצאת מדיכאון זה לצאת מהבית, אבל את זה גם אני יכול לומר לך בעבור 4 שקל. אם אתה רואה שזה לא זז לשום מקום והוא לא נותן לך את הכלים, תפרדו יפה כידידים. אני כותב מניסיון, כי גם המטפלת שלי הציקה לי בעניין. חשבתי לעזוב.אבל ברגע האחרון מצאתי את האומץ לעבוד באיזה עבודה חלקית ונשארתי.

אני חושבת שלא היציאה מהבית כמו העשייה זה מה שחשוב. ההתעסקות. להיות יעיל ומועיל ואז בהדרגה לצאת גם מהבית אולי כפועל יוצא של העשייה גם?

אני התחלתי מלהזמין אלי פעם בשבוע משפחה ופעם בשבוע חברים למרות שלא היה לי כוח לזה ולא רציתי

ממש בכוח

שיהיה למה להחליף בגדים ולהתקלח..לצאת מהמיטה

סטוק יקר. באופן כללי הפסיכולוג שלך צודק אבל הוא צריך לתת לך כלים בכדי שתוכל לעשות את הצעדים הראשונים. מדובר בתהליך...אתם יכולים לריב ואולי לאט לאט (מרוב עצבים עליו אולי) תחליט שאתה עושה את הצעד. הפסיכולוג צריך לכוון אותך ושניכם צריכים לנשום עמוק כי כנראה היציאה שלך מהבית תבוא מתוך מקום פנימי שלך ולא מתוך "ציווי" של מישהו. אני מציעה, שאולי בשתי הפגישות הקרובות לא תעלו בכלל את הנושא ותדונו בו רק כשאתה תרגיש שזה הדבר הנכון לך....מה דעתך? אורית

לא אנקוט עמדה, אבל אוסיף משהו: אדם שמקריב 400 ₪ כל שבוע, מחוייב לתהליך (וממילא להצלחה) יותר ממי שמשלם 4 ₪ או מבין את האמת לבדו. אז גם מתגייס למען עצמו עם יותר יעילות. כסף מזוהה אצלנו עם כוח, ולפעמים בשביל חסוך בכסף אנו מצליחים לגייס בתוכנו את החלקים הבעייתיים, שלעיתים רק כך ישתכנעו לוותר ולשחרר אותנו לחיים בריאים. פעם אחת הגיע אלי בחור המתמודד עם התמכרות להרואין. כשהתחלנו לדבר על התשלום הצבתי תנאי שאקח ממנו לא 250 ₪ אלא 300, דהיינו מחיר של מנה וחצי הרואין (שהיה רגיל). הבחור נעלב, אבל מיד הבין את הכיוון וזרם. מה לדעתכם הייתה מידת ההצלחה? :)

הי סטוק, גם אני מרגישה שהסיפור עם הפסיכולוג הוא רק חלק קטן מהסיפור שלך..בוא תנסה לפתוח, לספר יותר על החיים שלך ועל ההתמודדויות שלך. שירי

טוב תכננתי  לפתוח שרשור חדש אבל נרחיב.

השעה כרגע 06.15 אני כרגע ער כבר 3 ורבע שעות כלומר מהשעה  שלוש.

שוב לילה לא נגמר עם חצי מקרר בלילה, עם 20000 פעם לקום בלילה. כשהפסקתי לעבוד (למרות שזה לא התחיל מאז) אמרו לי איזה כיף לך אין לך דאגות אתה לא נשוי פרנסה אתה יכול לחיות בלי משכורת, רק שכחו לציין שגם אין לך יותר מדי סיבה לקום בבוקר.

אני כבר 3 חודשים וקצת לא עובד ע"פ הסטטיסטיקה זה לא הרבה בפועל זה סיוט. כל הכישורים שאני צריך להשלים מחשבים , שפות וכד' נגעתי שעתיים במצטבר.

שכחתי משהו?

הי סטוק, אני מבינה את החוויה שאתה מדבר עליה. 3 חודשים עם הרגשה של חוסר משמעות זה המון המון זמן. אבל, אתה יודע, דווקא משמעות זה משהו שאפשר למצוא בעוד הרבה מקומות אחרים (להבדיל מפרנסה, שלשמה אכן צריך עבודה). השאלה היא למה אתה לא מצליח לממש את עצמך בדברים אחרים בחיים: חברים, תחביבים וכו'. אולי האבטלה היא רק חלק ממצב נפשי של חוסר חשק ומיעוט בכוחות. אני מבינה שכרגע הטיפול לא מצליח לעזור לך. האם חשבת להיעזר בטיפול תרופתי? שירי

חברים אין, תחביבים אם  לשבת כל היום מול המחשב ולקרוא בלופ ידיעות בלי להקדיש שניה לדברים שיכולים לקדם אותך מחוץ מלחפש עבודה אז אין משהו אחר. טיפול תרופתי הוא לא אופציה כלל.

רשמתי קודם הודעה שכרגע אינני מוצא אותה אז נרשום שנית ((סורי עוד לא הבנתי את הסנכרון בין אקספלורר לכרום),

חברים אין גם לא היו אני לא יודע מתי זה התחיל אבל כשהבנתי זה נהיה מאוחר, תחביבים אין, ריצה כל יום של שעה היא לא תחביב היא אמצעי לבריחה מעצמי אם כי אני מקפיד בהתמדה ושונא את זה באותה מידה, זאת שעה שלך מול עצמך בלי מחשב עיתון ספר שבה אתה עם המחשבות שלך עם עצמך מריץ את חייך הרלוונטיים הטיפול מתעסק בדבר אחד בלבד במשקל ואפילו לא קרוב לנגוע בדברים אחרים, גם שם ההצלחה מועטת ביותר.

השעה כעת 22.30 אני מ18.30 על המחשב בנגלה, הקדשתי אולי 20 דקוות ליפוש עבודה וכל השאר אינטרנט בלופ המון כלום ועוד יותר שום דבר. שלא תהיה טעו זה מתנקם בי גם ככה כמות המשרות שאני יכול לשלוח אליהן קו"ח מוגבלת (כל אחד רוצה נסיון של עשרים שנה) אני פשוט לא מייצר לעצמי ערך מוסף.

טיפול תרופתי ? אם הכוונה לפסיכיאטרי אז ממש ללא