אני בת 25 ויש לי חרדה חברתית וחרדה מוכללת. לפני כמה שנים הכרתי דרך אחד הפורומים מישהי שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי. מעולם לא היו לי חברות קרובות, כאלה שאוכל להיות פתוחה איתן ולשתף אותן בכל מה שאני עוברת ואז היא הגיעה,

בחורה מקסימה, שקטנה ממני בכמה שנים וגרה יחסית רחוק ממני, גם היא עם חרדה חברתית, סוף סוף שתינו מצאנו מישהו שאפשר לשתף אותו במה שאנחנו עוברות. הפכנו לחברות ממש קרובות, אנחנו מדברות כמה פעמים ביום ופשוט לא יכולות אחת בלעדי השנייה.

לאחר כשנה, נחתה עלינו מעין מפלצת נוראית שהפכה את הקשר הזה, לבלתי נסבל. היא התחילה לקנא בי בצורה אובססיבית ומטורפת בגלל המראה החיצוני שלי. היא הייתה מדברת איתי על זה כל יום כל היום על וזה נגמר הרבה פעמים בצרחות + הודעות זועמות כלפיי

רק בגלל איך שאני נראית ופעמים רבות גם איומי התאבדות (פעם אחת היא הגיעה לבית חולים).

היא הייתה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי פעמיים אך היא הפסיקה גם מבחינה כספית וגם בגלל שהיא לא הרגישה שינוי.

עם הזמן המצב השתנה, הדעה שלה עלי השתנתה, והקנאה כלפי הייתה און אנד אוף, אם כי המחשבות האובססיביות שלה לגבי המראה החיצוני היו חמורות באותה מידה. במשך השנים הללו היא מדברת באובססיביות על מראה חיצוני, שלה, שלי, של בנות אחרות, של דוגמניות, על גברים, על השוואות נוראיות ביני לבינה, בינה לבין בנות אחרות וכו'. זה נמשך מספר פעמים ביום ברמות בלתי נסבלות ואני פשוט לא יכולה יותר.

אני אומרת לה כמה שקשה לי עם זה והרבה פעמים היא משתדלת לדבר על זה כמה שפחות אבל זה פשוט לא מספיק.

מלבד זאת, היא במצב נורא קשה והיא נוטה להתלונן המון ברמה שאני כבר לא יכולה לשמוע על זה. היא כל הזמן אומרת כמה שהחיים שלה נוראיים ושכל דבר לא הולך לה והיא מאוד מאוד שלילית.  אני מנסה לעזור לה לחשוב באופן חיובי יותר אבל זה לא הולך לי.

הבעיה שלי היא שאני לוקחת את הבעיות שלה מאוד אישית, אם מישהו פוגע בה אני נפגעת בשבילה, אם מישהו מעליב אותה אני נעלבת בשבילה, אני במתח שהיא הולכת ברחוב כי היא כל כך מתוחה, אני בלחץ שהיא צריכה להיות באינטראקציה עם אנשים כי אני יודעת

שיש סיכוי שאחר כך היא תדבר איתי על זה ואני לא אוכל להתמודד עם זה. אני מרגישה שלא מספיק החרדות שלי אני חיה גם את החרדות שלה ואת האובססיות שלה ואני פשוט לא יכולה יותר.                                

כבר נכנסתי לדיכאון מאוד קשה בעבר בגלל זה והייתי אף בטיפול. אני מנסה בכל כוחי לא להשאב לדכאון שאופף אותה לחלחל אלי אבל פעמים רבות אני מרגישה שזה בלתי אפשרי.

אני חייבת לציין שאני אוהבת אותה מאוד ושהיא חברה טובה ומנסה לעזור לי כמה שהיא יכולה. הרבה פעמים כיף לי איתה כמו שלא כיף לי עם אף אחת אחרת, יש לנו קשר שונה ששונה בכמה וכמה רמות מהקשר שיש לי עם חברות אחרות.

אין לי כסף לטיפול נוסף אם כי אני מרגישה שאני זקוקה לו כאוויר לנשימה. אני מרגישה שאני צריכה שמישהו יעזור לי לדעת מתי ואיך להציב לה גבולות, אני לא יודעת מתי כן מותר לי לבקש ממנה להפסיק, מתי זה בסדר לעשות את זה ומתי לא כי בכל זאת אני חברה שלה ואני אמורה להקשיב ולעזור לה.

בגדול, אני ממש מרחמת עליה כואב לי שהיא סובלת כל כך, והרבה פעמים אני מרגישה שזה לא פייר שהיא עוברת את זה ולכן זה לא פייר שלא אהיה איתה בכל רגע שקשה לה, אז אני מקשיבה ומקשיבה שוב ושוב עד שאני נשברת. זה גוזל לי את כל המשאבים שיש לי ואני גם ככה בתקופה קשה בחיים שלי. אני מרגישה שקשה לי להמשיך בחיים שלי שקורה לה משהו, כי למה שהיא תסבול ואני אמשיך בשלי?

אני מודעת לכך שזה לא נותן כלום שאני אכנס לדיכאון ביחד איתה, אבל זה הפך למשהו אוטומטי ובלתי נשלט.

זה הורס לי את החיים בכל תחום אפשרי, בבית אני לא מספיקה לחשוב על זה, בעבודה – שזה הכי קשה כי אחר כך אני אמורה לדבר

עם אחרים כאילו כלום לא קרה, כנ"ל עם חברות, מפגשים משפחתיים וכו'.

אני יודעת שכל המצב הזה נשמע קצת לא נורמלי וזה לא מובן למה אני מייחסת לכל אירוע בחיים שלה משקל כל כך כבד

ולמה אני נותנת לו להשתלט לי על החיים. אני מנסה להגיד לעצמי מחשבות הגיוניות, לכתוב אותן לחזור עליהן שוב ושוב

אבל אני לא מרגישה שינוי. אני כל כך זקוקה לתמיכה אני לא יכולה לעבור את זה לבד יותר :(

מצטערת על אורך ההודעה, אני מודה לכל מי שקרא!