קרה לכם פעם שחשבתם על זה שאתם לא מחבקים את אמא שלכם מספיק? שלא אמרתם לה שאתם אוהבים אותה שנים? וכשאתם חושבים על זה ישר עולה לכם לראש אותו רגע בלתי נמנע שבו אמא הולכת לעולמה, ואתם צריכים למלא את חובתכם ורק מלדמיין את זה אתם מתמלאים בחרדה חזקה...

לפעמים מתהפכות לי שעות השינה, אני יושב מול המחשב ושומע מוזיקה מרגיעה, ולאט לאט ככל שהשעות חולפות לקראת הבוקר, מחלחלות לי לראש מחשבות על מוות. אני מדמיין את עצמי בתוך בור, מכוסה בעפר. אני מנסה לדמיין את עצמי בחוסר קיום, בתוך חושך גדול ואילם. אני מנסה להיזכר באותם רגעים שבהם איבדתי הכרה בחיי, שבהם הייתי מת לרגע, באותם זמנים של שינה ללא חלום. וזה לא מרפה, ואני יכול לשבת שעות ולדוש בזה, לכתוב על זה, גם לבכות על זה...

וזה לא משהו חדש, זה משהו שאני זוכר מאז שאני קטן, מאז שהתחלתי לישון לבד, מאז שאמא שלי הבטיחה לי שהיא לעולם לא תמות וידעתי בפנים שזה לא נכון, ולמרות זאת זה איכשהו ניחם אותי כילד.

אני מקנא באסקפיסטים, הלוואי שהייתי יכול להתברך באסקפיזם משחרר. אבל אני לא. וכשאני הולך לעוד יום לימודים, עם חברים וחוויות, אני לא חושב על המוות כמו באותם לילות חסרי שינה. אבל אני זוכר את אותם לילות, וזה גורם לי לחשוב ולפרש את כל מה שאני עושה במהלך היום כתוצאה של אותה בריחה מאותה חרדת מוות. אם זה חיפוש הריגושים, חיפוש המשמעות דרך השגיות לימודית ועד היחסים הלא מחייבים שלי עם בני אדם, סטוצים, בריחה מרגש. כל ניתוח סיטואציה נעשת תחת הצל הזה. אקזיסטנציאליזם כפייתי.

מישהו מרגיש דומה? זה נורמלי? זה דורש טיפול?