מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר אילן וולקוב
פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/
אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.
כמונידיכאון וחרדה כמעט על אפס....

כמעט על אפס....

11/06/14 19:16
3 תגובות

שלום,

בת 32, סובלת בצורה זאת או אחרת מהדיכאון כל חיי הבוגרים וגם בגיל ההתבגרות.

כשהייתי בת 16 טופלתי מעט ע"י פסיכולוג אבל זאת הפעם האחרונה בה בעצם קיבלתי ממש טיפול.

כרגע, מטעמי עבודה, אני לא יכולה לראות פסיכולוג, זה לא יתקבל בעין יפה במקום.

ואני לא יודעת מה לעשות, הכוחות שלי כמעט על אפס.

במוחי אני מבינה שאין פתרונות קסם אבל בליבי עוד יש איזשהי תקווה שאולי תהיה לכם עצה כלשהי בשבילי.

לכאורה אני אדם נורמאטיבי, מחזיקה במשרה טובה, חיה בסדר... אבל הדיכאון לא מניח לי, העבר רודף אותי ואני לא מצליחה לברוח... לא מצליחה לסלוח... להתגבר עליו.

לא רק בעבר, גם ההווה, אני מרגישה לבד כמו שלא הרגשתי מעולם, לא רצויה, דחויה.

לצערי לא ממש אוכל לפרט כאן את כל הנסיבות מטעמי החשיפה.

אני לא מבינה איך אני כאדם הגיוני, אדם שלכאורה נורמאלי יכול להתפלל כל לילה לא להתעורר עוד.... ואז לנסות להתמודד בבוקר עם האכזבה שהתעוררתי.

הכאב שלי מגיע מכל כך הרבה מקומות... כל כך הרבה סיבות, העיקרית שבהן שאני לא יודעת להתמודד נכון עם נסיבות חיי.

לא יודעת להתמודד עם כשלון, עם דחייה, עם אכזבה... פעם היה קל יותר.. היתה תקווה.. עוד מוקדם... יכול להיות שישתנה... אבל כל אכזבה כזאת השאירה עלי צלקות... אין עוד מקום... הכל פצוע... הכל מדמם כאב.

היום בפעם הראשונה לא התאפקתי והתחלתי לדמוע בעבודה... זאת לא אני... אני אמורה להעמיד פנים שהכל בסדר... כאילו מישהו תלש את המסיכה והייתי ערומה מול העובדה שאני לא רוצה לחיות, שדבר לא ישתנה... שזה לא יפסק.

וניסיתי... ניסיתי לעשות הרבה...

עכשיו? רק בעבודה... כשמגיעה הביתה אין לי כוחות לנשום... משאירה את הכל למחר... עושה הכל רק לא לחשוב.. רק לא לחשוב... רק לא.

ואז אני טובעת ולא יודעת במה להאחז בכדי לצוף. אין כלום.

אין לי משפחה אפילו להשען עליה מדי פעם...

איך אני מרימה את עצמי מכאן? איך מנסה להמשיך? עוד אכזבה אחת ו... ו....

32 שנים.. דבר לא השתנה לטובה בדיכאון הזה... אפילו שקרה לכאורה דברים טובים מדי פעם.... הדיכאון לא עוזב, הוא שם, מזכיר לי את כל מה שעברתי.. את כל מה ששהיה נורא את מה שעדיין...

מה לעשות? בבקשה!

אני צריכה לפחות קש... משהו....

בבקשה!



תגובות

יעל יקרה. אני לא מבינה למה את מונעת מעצמך טיפול. ברור לי שאת מאוד סובלת ומגיל צעיר אבל לא ברור לי מדוע את מוכנה להקריב את אושרך ובריאותך כי "מקום העבודה לא יראה טיפול בעין יפה". מה זה בכלל ענינו של מקום העבודה?, האם מה שאת כותבת כאן משקף חיים של מאמץ אדיר להיראות טוב בחוץ אבל לכלות את הכוחות מבפנים? אינני שופטת אותך אך אני מנסה לחשוב איתך אם המחיר מצדק ומשתלם. מה את אומרת?

בחור.אחד
18/06/14 10:52

יי יעל - בתור מי שמחזיק במשרה "נחשבת" בתפקיד צבאי ותובעני - ממליץ לך לעשות חושבים לגבי העתיד והיכולת שלך להתגבר. יש כמה הנחות יסוד לא הכרחיות שלקחת: היכולת שלך לקבל טיפול פסיכולוגי דיסקרטי, המסיכה שנקרעה מעל פנייך (לפעמים זה רק את רואה), המשפחה - נקודה כאובה אצלי במיוחד ואני מניח שגם אצלך ובכלל, היכולת שלך להתגבר על הדיכאון. יש לי כמה המלצות: כנראה שאת אדם מאד אינטלגנט כי זה קורה בדר"כ לאיכפתיים, לאצילים ולסבלניים שבנינו, כנראה שתוכלי לקחת טיפול פסיכולוגי דיסקרטי שאף אחד לא צריך/אמור/רוצה לדעת עליו, כנראה שתוכלי לקחת תרופות נוגדות דיכאון, כנראה שתתגברי על הדיכאון גם תכירי בחור נחמד ותוכלו להקים משפחה. לפחותאת לא נמשכת לבנות מינך.... כל כך מבין את הבלתי אפשריות, והאמת: זה עושה לי טוב להיות שותף איתך. מאחל רק נצחונות ועליות....

יעלי יקרה. אני מסכימה עם מה שה"מבולבל" כתב לך. יותר מכך, אני קוראת את מה שכתבתי לך וחושבת שאולי עניתי לך מהר מדי מבלי ל"הרגיש" אותך מספיק...אולי את הפחד להתעמת עם העולם הפנימי? אולי את הפחד מלהודות בפני מישהו שמשהו לא עובד כמו ה"מסכה" שמעליו.? אם זה כך מתנצלת...זה אולי נובע מרצוני העז (שלא תמיד מותאם למציאות למגר את הסבל...ומהר) כתבי לנו מה את מרגישה אורית