ענבלי יקרה. אני מבינה שאת בתקופה מאוד קשה...ברור לי גם הפחד מ"דיכאון קיץ", מאידך, נראה שעל אף שאת יודעת שאת יוצרת לעצמך סביבה שתדחוף אותך יותר ויותר לכיוון של דיכאון. כל דבר שציינת כאן הוא אבן בנין לבריאות ולעתיד יוצר ואקטיבי ואני מבקשת ממך, שלא לשקוע בקיפאון אלא להתחיל לפעול:1. לגשת לפסיכיאטר - טיפול תרופתי עשוי ליצור שינוי מהותי במהירות 2. לפנות לטיפול רגשי 3. לערב את המשפחה, בעדינות ולבקש את עזרתם בכדי להעלות שוב על הגל... 4. כשתרגישי קצת יותר טוב להתחיל לחשוב על תכנית מספקת ומקדמת לקיץ...עבודה?, לימודים? 5. כתבי לנו מה הם חלומותייך?, מה היית רוצה עבור עצמך? מחכה....

קודם כל אני מעריכה כל תגובה כאן,זה עוזר לדעת שיש מישהו שאכפת לו וחש הזדהות.אני לא הרגשתי דרך השיחות עם הפסיכיאטר איזושהי הבנה אמיתית בנוגע למה שעובר עלי,כנ"ל בנוגע לתרופות, לא הרגשתי שהן עזרו במיוחד.מאז נותק הקשר.הראש שלי מוצף במחשבות, אני בלחץ תמידי לא מסוגלת להתרכז בדבר ובטח שלא בעתיד.מרגישה תסכול ובעיקר חוסר אונים.ההורים במנטליות שונה משלי ולא באמת מבינים את חומרת המצב ואחותי שקועה בבעיות של עצמה.אובדת עצות

ענבלי יקרה שלום:

אני שומעת את המצוקה שלך מבעד למילים. נורא להרגיש לבד ומתסכל להרגיש חוסר אונים אל מול עולם שמרגיש מאיים.

את מדברת על תקיעות וזאת באמת תחושה של חוסר אונים ששכיחה במצבים של דכאון וקושי למצוא את האור בקצה המנהרה.

לפעמים מספיק שינוי אחד קטן, תזוזה קטנטנה שיכולים להוות איזושהי תפנית.

עבודה חדשה, חוג חדש, התחלת טיפול. מה שחשוב זה לנסות למצוא דרך לצאת מהתקיעות ולא להשאיר את המצב כך, זה מצריך הרבה כוחות, אבל גם אם נראה לך שזה לא יוביל לשום מקום חשוב לנסות.

לפעמים לוקח זמן עד שנמצאת התרופה המתאימה ואפשר לעבור הרבה סבל בדרך, אבל העובדה היא שהיתה לך כבר תקופה "שקטה". נהפסיכיאטר מציע לשלב טיפול מחשבתי - זה יעיל מאוד בדכאון ויכול לפתוח לך דלת ללעשות דברים שאת כרגע לא מסוגלת.

הענין הוא בדכאון זה לעשות והמוטיבציה מגיעה בהמשך ולא להיפך, צריך לעיתים לעשות דברים בצורה מלאכותית ו"עם האוכל בא התיאבון".

נראה לך שתוכלי לקחת משהו על עצמך?

תודה לך על המענה

התעניינתי בטיפול המחשבתי,אך הפסיכיאטר שהציע לי אותו "שכח" לעדכן אותי בנוגע לקביעת תור לטיפול.לא היו לי שום פרטים על המטפל ואופן הטיפול,הפסיכיאטר לא טרח לחזור אלי עם פרטים כלשהם ומאז אני תקועה.ללא טיפול תרופתי שיכול להקל על המצב וללא ייעוץ.אובדת עצות בנוגע לאיך להתקדם מפה,מכיוון שכרגע לחרדה ולדיכאון יש את היתרון עלי,ונמאס לי מאיך שזה מנהל לי את החיים.

ענבלי:

נשמע שאת קצת כועסת על הפסיכיאטר ואני מבינה אותך. היית רוצה קצת יותר תשומת לב והכוונה ממנו.

מה דעתך את להתעניין בטיפול, לומר לו שאת רוצה טלפון של המטפל ולתאם אתו ישירות? גם לפסיכיאטר לתאם תור ישירות דרך המזכירות על צמנת להיות במעקב מסודר עם הטיפול התרופתי.

לפעמים אנחנו נצרכים לקחת את היוזמה לידינו, אבל רק נרוויח מזה.

לחרדה ולדכאון אולי מעט יתרון עלייך, אבל בע"ה את תנצחי אותם ולא להיפך.

רוצה באמת לציין שהאנשים כאן פשוט מקסימים!זה מחמם את הלב לראות כזו אכפתיות ורצון לעזור.מקווה באמת לנצח,למרות שהדרך עוד ארוכה.

ענבלי יקרה. ממש ממש תודה על היכולת שלך להודות...היא מחממת את הלב וגורמת לרצות להעניק לך עוד ועוד. מאידך כשקראתי את מה שכתבת שוב עלתה לי תחושה...ואל תכעסי עלי שאני כותבת לך אותה, שאת אדם שמאוד מגיב לדרך שבה אנשים מגיבים כלפייך ומה שיותר חמור גם התגובות הטיפשיות שלהם קובעות לא רק איך תרגישי אלא גם איך תפעלי. קחי לדוגמה את הפסיכיאטר הזה שלך הוא לא רק גרם לך להיעלב ולכעוס אלא גם כמעט למנוע מעצמך טיפול שעשוי להשפיע על חייך!!!!!!!!!!!!. אינני מכירה את הפסיכיאטר הספציפי הזה אבל מאוד יכול להיות שהתגובות שלו בעניינייך (לא רק יכול להיות אני גם בטוחה שזה כך) נובעות למשל מ: קשי להתמודד עם המטלות והעניינים שמוטלים עליו היעדר תקן למזכירה שמכריח אותו לעשות פעולות שאין לו עניין בהם שכחה בשל מסת עניינים נמצא בסדר נמוך של דחיפות עקב בעיות אחרות כמו סידורי אשפוז לחולים קשים, פניות לפסיכיאטר מחוזי וכד' עוד יכול להיות: שהוא פשוט גרוע שלא אכפת לו מאנשים במיוחד שיש לו תקופה אישית קשה שיש לו בעיה של זיכרון בכל מקרה מה שאני מנסה לאמר לך זה שהבחירה שלך להיעלב ממש לא רלוונטית. הדבר הכי חשוב זה שאת תדאגי לענייניך ותקדמי אותם מבלי להתחשב בפרצופים או בצד השני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה שיעור מאוד חשוב. מה דעתך?

אני מניחה שאת צודקת.אני סופר רגישה,ומספיק שמישהו זורק לי הערה לא במקום,אני יכולה להפגע מזה  למשך ימים.באחת השיחות שלי עם אותו פסיכיאטר,הוא אף ציין בפני בדגש על כך שהוא אינו מתכוון לפגוע,שאני מתנהגת כמו בת 40.בהתחלה נעלבתי,לא הייתי בטוחה ששמעתי היטב.גם אם הוא צדק,זה לא היה לעניין לטעמי.אני יודעת שאין לי חיי חברה עשירים במיוחד,שאני לבד,חסרת ביטחון ולא מתהלכת ברחוב שחיוך מרוח לי על הפרצוף,לא הייתי צריכה תזכורת לזה מאיש מקצוע שתפקידו לסייע.

אני אשתדל ללמוד זאת.הלוואי ויכל להיות מישהו במקומו שידבר לעניין ובאמת יקשיב לי ויציע פתרונות רלוונטים.אני מרגישה שכבר פה בפורום יש אוזן קשבת.

ענבלי יקרה. אני לא חושבת שאת צריכה להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בהערה האומללה של הפסיכיאטר. כשאני קוראת שוב את מה שכתבת, הייתי כן ממליצה לך ליטול טיפול תרופתי לתקופה. לפי המחקרים הטיפול הטוב ביותר הוא זה שמשלב את הטיפול הנפשי ואת הטיפול התרופתי. מה קורה עם ה"טיפול המחשבתי שלך"?, את כרגע מאוד מוצפת וההצפה מקשה מאוד על היכולת לעשות "סדר בדברים" ולהתקדם הלאה. ספרי איך היה לך בתקופות אחרות? מה את אוהבת לעשות?

שמחה לשמוע ממךאין לך מושג איך זה עוזר.בנוגע לטיפול המחשבתי,אין כזה מכיוון שלא טרחו לשמור איתי על קשר ולקבוע תור לפגישה.כיום אני לא נפגשת עם אף גורם מטפל,אומללה מכל החרדות והלחץ ומרגישה שפשוט בא לי להתפוצץ.בימים האחרונים זה מחמיר,החרדות מצטברות...אני לא מפוקסת.דכאונית וחסרת חיים.אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל להמשיך בשגרה הזו,זה מצץ ממני כל טיפה של אופטימיות ושמחה.אני רוצה להתחיל ולחיות,באמת שכן!אני אבל מרגישה שהחיים האלו והמציאות שבה אני נמצאת מונעים זאת ממני בהצלחה רבה.מתוסכלת 

הי יקרה. לפעמים דיכאון וחרדה הם כמו כדור שלג...מרגישים לא טוב....מתנתקים מהחיים בחוץ ויושבים בבית....הישיבה בבית לבד מדכאת עוד יותר הדיכאון מלחיץ....הלחץ גורם להפסקה של עוד ועוד מהפעילויות השוטפות והבריאות. נראה לי יקרה שאת נמצאת עכשיו בתוך המעגל הזה ואני חושבת שאת צריכה למצוא דרך לשבור אותו וכמה שיותר מהר. מה דעתך?

יש תרופה הומיאופטית .ACONITE 1M . וזה בשילוב עם כדור של רופאים .וכאשר היו לי חרדות נלוות . וכאשר זה לא היה מספיק חזק .אז לקחתי ACONITE 2M או ACONITE 5M . ראיתי שיפור במצבי . שילבתי הומיאופטיה כשצריך והטיפול העיקרי היה כדור של רופאים ssri . בברכה