מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר אילן וולקוב
פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/
אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

נמאס

15/06/14 15:53
16 תגובות

די , נמאס לי . אחרי ניסיון התאבדות שלישי ובילוי חג השבועות באשפוז, חשבתי שאני אשתנה. אני לא רוצה לחזור לבית החולים עם מילוני רופאים ופיכיאטרים שלא מבינים ורק שואלים למה אינני עובדת. אחרי כמות רבה של פעמים שהסברתי להם שניסיתי , והתייאשתי. ( " אבל את צריכה מסגרת.....כן אני  י ו ד ע ת!)



בקיצור נראה שהניסיונות שלי למות נכשלו. ( גם בזה נכשלתי. כמו כל דבר)



אפילו לכתוב את זה לא בא לי.



בקיצור נמאסו עליי החיים.... הם לא ככ יפים ( לי !לפחות). ואני די צעירה.



תודה על ההקשבה לכל מי שקורא.



תגובות

הרצון לחיות הוא חזק יותר מהרצון למות... אז יש משהו שהנפש עוד רוצה לעשות בעולם הזה... השאלה, מה?

זהבה יקרה. כנראה שהניסיונות שלך למות נכשלו כי מישהו שם למעלה (או למטה) החליט שיש לך עדיין תפקידים כאן. ספרי על עצמך....מה קרה לך? , למה את מרגישה כך?

זהבה51
15/06/14 18:10

אני בספק אם תוכלי להבין. ( סליחה)

אני בת 25 גרה במשפחה דתית ( ההורים התגרשו). אני חזרתי בשאלה.

היה לי בגיל 21 דירה משלי ועבודה. עד שהכל התהפך. הדירה נשרפה והתפטרתי מהעבודה.( בגלל סיבות אישיות שאולי גם קשורות למצבי הנפשי).

אז חזרתי הביתה בלי בררה ואחרי חצי שנה ביקשתי לדבר עם פסיכיאטר.

הוא אמר שאני בדיכאון. כן זה נכון וניסיתי, כמה שניסיתי לשפר את המצב שלי. היה לי עוד תקווה.

ניסיתי לדבר עם  אימי רגיל. וחזרתי לספורט שככ אהבתי פעם.

אבל שום דבר לא עזר.

ועכשיו 3 שנים אחרי אני לא מסוגלת עוד לשאת את הכאב הזה.

קשה לך להבין בטח איזה כאב... אבל לדעתי זה תחושת ההחמצה.

תביני ששכרתי דירה . ומצאתי עבודה הייתי ילדה שלא מבינה כלום מהחיים שלה, עכשיו אני כבר אישה, שלא עשתה תואר, שאין לה חבר, וכמובן שאימי ואחי לא מבינים למה אני מתנהגת ככה.( כעוסה ועצובה)

האמתי שגם לי קשה להבין את עצמי לפעמים.

אני רק רוצה חיים.

ואם אין לי בשביל מה צריך לחיות בכלל??.............?? ( ואני עדיין מחפשת תשובה)

זהבה51
15/06/14 18:13

ומה שכתבתי זה הגילוי לב היחיד שעשיתי מזה שנים..........

זהבה51
15/06/14 18:14

ואנא אל תגידי לי שהמצב ישתפר. ( אני לא מוכנה לקלישאות כאלה)

זהבה יקרה. ראשית אני מתנצלת שלא עניתי לך מייד אבל אני נמצאת כאן רק שלושה ימים בשבוע כך שלא יכולתי לראות את תשובתך. כל הכבוד לך שאת כותבת כאן ומאפשרת לנו להכיר אותך. יקרה שלי . את רק בת 25!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!. אני יודעת שבחברה החרדית מדובר הגיל מופלג אבל בחברה החילונית אליה עברת את עדיין נחשבת מתבגרת. כן, כן, גיל 25 מגדר בבריאות הנפש כגיל התבגרות ומנערה בגיל הזה ממש לא מצופה שתהיה מסודרת עם זוגיות, אהבה קבועה ודירה. אינני מבינה אפילו איך הגעת למקום הזה בגיל 21. אנשים בני ארבעים עדיין מתמודדים עם משכנתא ורחוקים מדירה שתהיה כתובה על שמם. כל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שאת מרגישה אבדן נוראי. אבדן שמחלחל לכל תא ותא בגופך ואומר לך שלא תוכלי להשתקם. מה שעוד חשוב זה שכל עתידך לפנייך: את צעירה, בריאה, אינטיליגנטית ובעלת כישורים רבים. מה שאת מרגישה הוא תוצר של דיכאון ודיכאון זה דבר כואב מאוד ומעות את כל החשיבה על החיים. בדיכאון הזה את חייבת לטפל ולא אני לא אומר לך שהמצב ישתפר כי זו באמת קלישאה אם לא תתאמצי מאוד תחרקי שיניים ותטפלי בעצמך עד שתמצאי מזור לכאב ותרופה מתאימה לדיכאון. ספרי לי מה עשית עד היום. האם היית בטיפול?, נטלת טיפול תרופתי?, השתתפת בקבוצת תמיכה?...ישנן קבוצות לאנשים שביתם נשרף...זו אכן טראומה קשה. בבקשה אל תגידי לי שניסית הכל כי גם זו קלישאה. כתבי לי. אורית

זהבה51
29/06/14 23:21

הממ... תודה על התשובה.....:) הממ... ובאמת ניסיתי הכל... הבעיה שאם אני הולכת לאיזה מקום אני צריכה אחכ לחזור הביתה... ואז כל מה שאני מדברת עם פסיכולוגית או מישהו הולך פייפן... אני לא מרגישה שייכת לבית וגם אין לי לאן ללכת.

אני בזמן האחרון חושבת על עוד דרכים למות.

לא נראה לי שאני אחסר למישהו בבית.

כל יום אני בוכה ולפעמים אני לא נרדמת בכלל... ונמאס לי... ( סליחה על החזרה...)

אני לא מרגישה שייכת לעולם הזה. אז אולי באמת עדיף למות.

 

 

זהבה, האם בבית את רואה את עצמך משוחחת עם אמא על מה שהיה בטיפול?

זהבה יקרה. הפסיכולוגית שלך צריכה לקרוא להורים שלך ולהסביר להם מה עובר עלייך. מאוד יכול להיות שההורים שלך נלחצים ומגיבים במקום באהבה ובסובלנות בכעס. אל תתייאשי....כפי הנראה גם ההורים שלך צריכים ללמוד איזה שיעור בחיים וכנראה שאת נבחרת להביא להם אותו. מה את אומרת?

זהבה51
14/07/14 13:36

כן זה נשמע הגיוני.

דיברת איתה?, אל תוותרי.....מאוד חשוב שהיא תדבר איתם ותלווה לא רק אותך אלא גם אותם . זה יכול לעשות נפלאות לקשר....

זהבה51
19/07/14 18:22

לא, שיתפתי אותה.

היא לעיתים קרבות אומרת שאני מדברת שטויות. ואז אני נפגעת. ונמאס לי להיפגע, אז אני מעדיפה לא לדבר בכלל.

התכוונתי אם דיברת עם הפסיכולוגית, שתדבר עם ההורים?, הפסיכולוגית אומרת שאת מדברת שטויות?

זהבה51
19/07/14 21:38

לא , אמא שלי, והקטע הוא שהיא בכלל לא מדברת איתי.

התייאשה ממני. וגם המשפחה שלי. אז יש בשביל מה לחיות? שאלה רצינית.

והפסיכולוגית מציעה לך לדבר עם הורייך? גם אם נראה שהם התייאשו, הרי שהנתק הוא ביניכן, ואולי יסכימו לשמוע מאשת מקצוע...

צחי-לדרמן
20/07/14 16:53

היי, שמי צחי ואני סטודנט לשיטת גרינרבג אני רוצה להעניק טיפול או שניים לכל מי שרק רוצה ומעוניין הגעתי לשיטה מכיוון שחוויתי התקפי חרדה והשיטה עזרה לי מאוד!!! לכן החלטתי להפוך את זה למקצוע אשמח להעניק לכל מי שרק רוצה את המתנה הנפלאה הזו, במיוחד בימים קשים אלו. אני מטפל בתל אביב מוזמן ליצור איתי קשר : 054-7949665 צחי