כשאתה מגיע ל"פרופיל" שלהם יש למטה כמה סימנים ואחד מהם זה מעטפה , תלחץ שם ואז תוכל לשלוח להם הודעה בפרטי .. או שתלך למעלה משמאל , כתוב הודעות, תלחץ הודעה חדשה ותבחר למי לשלוח אותה

יגאל יקר. אני מברכת אותך על כך שאתה רוצה לכתוב בקהילתנו הגדולה והמחבקת ואני בטוחה שתמצא כאן לא רק אחים לצרה אלא גם תמיכה אמתית ועצות מועילות. אין נוהל הפנייה למנהל קהילה מסוים. הפנייה היא אל כולם ...מי שרואה את פנייתך קודם (כל אחד מאתנו נמצא כאן בימים אחרים) אבל אם נדמה למישהו מאתנו שהאחר יכול לענות על שאלתך טוב יותר (לדוג' ד"ר שטריכר יעיל יותר בדיונים על תרופות)אנחנו מפנים אליו את השאלה. בקיצור - כתוב לנו ואני מקווה שתזכה למענה הטוב ביותר....

לעו"ס אורית: תודה רבה על תגובתך. לא נראה לי שאני אצתרך את עזרתו של ד"ר שטרייכר (שגם רואה את הודעתי זו בפורום) משום שהפסקתי לקחת תרופות (על דעת עצמי). הבנתי מדברייך שהפנייה היא לכולם, וזה קצת משעשע אותי שאני יוצא כאן עם סקופ, שאין לדעת למי הוא יכול להגיע. הכוונה שלי בדברים האלה: עדיין לא יצאתי בהודעה רשמית שאני הפסקתי לקחת תרופות, ורק בתגובתי זאת, אני מודיע כמו לאחר יד, שהכן הפסקתי לקחת תרופות. אני הפסקתי עם כל העניין הפסיכיאטרי, משום שהרגשתי שיש עלי איום של אישפוז בבית משוגעים, לאחר שקיבלתי בעבר הודעה מהפסיכיאטר שלי שהוא לא יאשפז אותי, ז"א שהוא שיקר. היות וראיתי את עצמי צודק ב - 100%, הגשתי תלונה במשרד הבריאות. אני מטופל כבר 10 שנים אצל אותו פסיכיאטר בלי שתהייה לי את היכולת להחליף אותו משום שהוא מקבל בבית חולים ולא בקופת חולים, וגם בגלל עוד סיבות שאין זה ראוי להעלות כאן בפורום. עכשיו הוא כבר לא הפסיכיאטר שלי פשוט כי עזבתי אותו. למשך מספר שניות בפגישה הקודמת שלי אצלו, הייתי בסטרס, בגלל שדיברנו על דברים מהעבר שהיה קשה לי להשלים איתם, ובגלל זה הוא רצה לאשפז אותי. מיד סרבתי. זה לא נראה לי מוצדק לאשפז בגלל שנייה אחת של סטרס. חשוב לי גם לדבר כאן בהודעה הזאת שאני כותב, על בית משוגעים: אין הוא מרפא, אלא הוא רק מרחיק את האדם מהחברה. לפיכך אני רואה את העניין הפסיכיאטרי כלא רלוונטי. ועוד משהו: האם כל אדם שנכנס לסטרס, מיד נאשפז אותו בבית משוגעים?! בצורה הזאת נצתרך לאשפז 3/4 מדינה. ושוב אני חוזר על הנקודה: האשפוז בבית משוגעים הוא לא מרפא, אלא הוא רק מרחיק את האדם מהחברה. מקובלת הדעה שכשאדם מהווה סיכון לעצמו או לסובבים אותו, אז מאשפזים אותו בכפיה. אבל גם כשאדם הוא חסר אונים, לא מתפקד, אדיש, לא מסוגל לעשות שום דבר בחיים, אז, מן הראוי הוא לאשפז אותו בבית משוגעים. אותי אשפזו באופן כפייתי שלא בצדק, ואני מרגיש  מאד נפגע מהמערכת, שהשתמשה ביכולות שלה לאשפז אדם באופן כפייתי, שבמקרה הזה עשתה טעות נוראית כשהיא השפזה אותי. חשוב לי לציין מספר דברים בנוגע לאשפוז הכפוי שהיה לי: אני באתי לחדר מיון בבית חולים רמב"ם, והסיבה שבגללה באתי לחדר מיון בבית חולים רמב"ם, היא כדי להסדיר את מערכת היחסים ביני לבין הפסיכיאטר שלי בדרך מסויימת, שזה דבר טוב. ז"א: הייתי מטופל אצלו למשך הרבה מאד שנים, והרגשתי שאני כבר לא יכול להמשיך להיות מטופל אצלו משום שכל הזמן היו בינינו חיכוכים. בגלל זה אני פניתי לפסיכיאטרים שבחדר מיון כדי לבקש מהם לפתור לי בדרך מסוימת את הבעיה. אבל, במקום לפתור את הבעיה ולטפל בה כמו שצריך, הם אישפזו אותי בכפייה. האם זה מוצדק?! ועוד משהו: איך היית מדמיינת לעצמך שצריך להיות אדם ברגע שרוצים לאשפז אותו? ברור שהוא ישתולל, ישתמש בכוח ובאלימות נגד הסובבים אותו וכו'. ואולם, כאשר אמרו לי שרוצים לאשפז אותי, אני הלכתי מרצוני הטוב והחופשי (על אף שבאותו רגע לא הייתי חופשי משום שמדובר באישפוז כפוי) ובלי להתנגד, לאמבולנס כדי שייקח אותי לבית משוגעים, ונכנסתי בשקט למחלקה הסגורה ברגע שהאמבולנס הגיע לבית משוגעים, כמה זמן שהייתי צריך (10 ימים) בלי להתנגד ובלי לעשות בעיות. האם כך נוהג אדם אשר נמצא במצב אקוטי הדורש אישפוז כפוי בבית משוגעים?! ברור שלא. המערכת הפסיכיאטרית עשתה בי כבתוך שלה וכחומר ביד היוצר. מבחינה מסויימת, הכוח שהפסיכיאטריה הפעילה עלי, מזכירה לי באופן אסיוציאטיבי את הכוח שהפעילו הנאצים על היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. אפשר לראות את זה בעוד אופן: כרצח!! מה שעשו לי, זה: רצח נפש האדם. הם רצחו את הנפש שלי. הנה שאלה פילוסופית: האם רצח מוגדר רק כרצח פיזי או גם כרצח נפשי. תשובה: מבחינת מה שמקובל, ההנחה היא שרוצח הוא אדם שמבצע רצח פיזי בלבד. מה שאני מרגיש שהפסיכיאטריה עשתה לי, זה רצח נפשי. לפיכך אני במובן מסויים, רואה פסיכיאטרים כרוצחים (בלי להוציא עליהם דיבה אלא רק לפי מה שאני מרגיש כלפיהם).

יגאל יקר. דברייך מאוד כואבים. אשפוז בכפייה הנו אירוע טראומטי לכל דבר בין אם הוא נעשה בצדק ובין אם לאו. אני מבינה שעברת חוויה מאוד קשה. יחד עם זאת , הפסקה של התרופות הנה מעשה שעלול לפגוע בך והדבר האחרון שהוא עושה זה להעניש את הפסיכיאטרים. לדעתי, אתה צריך לנהוג בדיוק ההפך: לקחת תרופות, להבריא , לאסוף את כל הנתונים אודות מה שקרה לך ואם אכן ישנן עדויות שתומכות בחוסר הצדק שנעשה לך. לחשוב בהגיון איך להוציא את צדקתך לאור. הפסקת תרופות באופן פתאומי עלולה לפגוע בך. בבקשה אל תעשה זאת....ואני רוצה להאמין , שקיימים עדיין פסיכיאטרים טובים בעולם. אני בהחלט מכירה כמה....

לעו"ס והפסיכולוגית אורית: היי אורית. תודה על תגובתך. אני רוצה בתגובה זו להתייחס אליה. עיקר התגובה שלי, נוגעת לשימוש בתרופות. שימי לב: הייתי מטופל אצל הפסיכיאטר שלי באופן קבוע, במפגש שהתקיים פעם בחודש. כל הזמן לקחתי את כל הכדורים אשר היו דרושים לי. ז"א שבאמת לקחתי את כל מה שצריך, בזמן! כבר במפגשים הראשונים שהיו לי אצל הפסיכיאטר שהייתי אצלו, הוא אמר לי: "יגאל, אתה משתף פעולה בצורה מלאה". מאד שמחתי שהוא אמר לי זאת, ואמרתי לו את זה, משום שאני באמת השתדלתי לשתף פעולה בצורה מלאה בטיפול. היה אפשר לראות את זה גם בשיחות שהיו לנו, אשר אני באתי אליהן מוכן, ואפילו הכנתי בבית חומר כתוב שרציתי להגיד לו, וגם בתרופות אשר לקחתי באופן סדיר, לפי המינון שניתן לי. הכל היה טוב ויפה, ולא הייתה אמורה לחול הידרדרות במצב שלי. אבל הבעיה היא שחלה הידרדרות דרסטית במצב שלי: כעבר 9 וחצי שנים, אשר בהן שוחחתי עם הפסיכיאטר שלי, היו לי שיחות עם עו"ס במרפאה, וגם לקחתי תרופות בצורה סדירה לפי המינון שהוא קבע לי, לקחתי 107 כדורים מתוך נסיון נחוש לשים קץ לחיי. התיאור שכתבת בתגובתך הוא לא דבר שתמיד קורה. כתבת: לקחת תרופות, להבריא וגו'. התרופות שלקחתי, במקום לרפא אותי, הן הרגו אותי. לאחר שלקחתי את אותם 107 כדורים, הייתי מאושפז בחדר טיפול נמרץ ברמב"ם למשך 4 ימים במצב של מוות, ואף אחד שם לא ידע אם אני יתעורר אי פעם, ובמידה ואני יתעורר, אף אחד לא ידע באיזה מצב אני יתעורר: אולי מפגר, אולי נכה.  את הפרט הזה סיפרו לי לאחר שהתעוררתי. דרך אגב, אני זוכר בבירור את רגע ההתעלפות, ואת רגע ההתעוררות. אני זוכר שהתעוררתי במצב של ישיבה  ולא שכיבה. קלטתי שאני לבוש בפיג'מה. פקחתי את העיניים, וראיתי מטושטש. ראיתי הרבה אור של מנורת נאון, אבל זה היה מאד מטושטש. לא הבנתי איפה אני. לא הבנתי איך הגעתי למקום שהייתי בו. ברגע שהבנתי שאני בעצם רואה מטושטש, עצמתי את העיניים. אימצתי אז מאד מאד את המוח שלי כדי לנסות לזכור משהו שיתן לי אור לגבי המקום שאני נמצא. לאט לאט הפרטים חזרו לי לזכרון. נזכרתי שלקחתי כדורים, ואז הבנתי שאני בעצם בבית חולים ושחיי נצלו. לא הייתי במצב של כעס על כך שלא הצלחתי לממש את ההתאבדות שלי, וגם לא במצב של שמחה שלא הצלחתי לממש את ההתאבדות שלי, אלא במצב של קבלה. אני פשוט הבנתי שחיי ניצלו, וקיבלתי את זה. אני אומר את זה, פשוט משום שאני יודע שיש אנשים שנכנסים למצב של פאניקה לאחר שהם מגלים שהם לא הצליחו לממש את ההתאבדות שלהם. פתאום שמעתי מאחורי קול של אישה צעירה מאד. הייתה זו כמובן אחות בחדר טיפול נמרץ. לא ראיתי אותה, אלא רק שמעתי אותה. היא אמרה לי: "קום". קמתי. היא אמרה: "רגע". שמעתי שהיא מסדרת משהו מאחורי, ולא הבנתי מה היא עושה. לאחר מכן, היא אמרה לי: "שב". ישבתי, ומיד הבנתי שאני מתיישב על כסא גלגלים. סידרתי את הרגליים שלי במקומן. הבנתי שמה שעשתה אותה אחות, זה שהיא הזיזה את המיטה שישבתי עליה, ובמקומה היא מיקמה מאחורי כיסא גלגלים. הרגשתי שהיא מובילה אותי למקום אחר. לא ידעתי לאן אני מובל. בדיעבד התברר שאני הובלתי למחלקה אחרת. בכל אותו זמן העיניים שלי היו עצומות. אני עשיתי את הכל תוך כדי עצימת עיניים, וגם כאשר הגענו למחלקה השנייה, העיניים שלי היו עדיין עצומות. אז היא אמרה לי: "קום". קמתי. היא אמרה לי: "תשכב". אני התחלתי למשש מיטה. ז"א שחיפשתי באמצעות הידיים שלי והאצבעות, מיטה לפני, ואז אני נשכבתי עליה בצורה מאד עדינה, ז"א שלא התנפלתי, אלא הכנסתי רגל, יד, ובצורה הזאת העלתי על המיטה את כל גופי. אז היא כיסתה אותי, ואני זוכר באיזו עדינות היא כיסתה אותי. היא עשתה את זה מאד בעדינות. ואז נרדמתי. התעוררתי ונרדמתי חליפות מספר פעמים, עד אשר התעוררתי לחלוטין. כאשר הייתי כבר ער לגמרי, נבדקתי ע"י פסיכיאטר מבית החולים, והוא אישר את שיחרורי מבית החולים.

אז לפניי שיאשפזו אותי וישכחו ממני

אני חייבת לקבל חוות דעת פסיכיאטר נוספת

לא מוכנה לקבל את העובדה האחת והיחידה שנקבעה לי ״אברבנאל״ רק משום שאני בורג קטן מול מערכת אטומה 

הצילו!!!!

ליגאל היקר ול״אוי זה בדיוק מה שקורה לי״ היקרה. מערכות זה דבר קשה ומסורבל וקורים בהם דברים נוראיים. לפעמים מתוך אנשים חסרי רגש שקיימים בהם ולעיתים בגלל חוקים מטופשים. קשה מאוד להלחם במערכת אבל זה לא בלתי אפשרי. צריך להחליט אם משקיעים בזה את כל המשאבים; כסף, כוחות. זמן, אנרגיה או משאירים את הגיהינום מאחור וממשיכים הלאה למרות ועל אף מניסיוני האישי המאבק במערכת לא תמיד משתלם. שווה למצוא איש מקצוע טוב, שילך אתכם את כל הדרך ותאמינו בו. מה דעתכם?