היי מיכל את מתארת הרבה דברים שאני חוויתי וחווה פירטי זאת בפוסט קצת לפנייך בשם "מה אני עושה?", אני לא ממש יכול להזדהות עם ההורים שמטחים בך עלבות ללא הרף, אני גם גר אצל ההורים בגילי המתקדם, אימי נשואה פעם שניייה אבל היא מאד תומכת בי כספית והיא רוצה למוך בי נפשית רק שהיא לא ממש יודעת איך לעשות את זה, כמה שנוח לביות בבית גם אני רוצה לפרוץ את הגבול הזה ולהיות עצמאי בבית משלי. את לא סיימת את הלימודים ונשארו לך שלוש עבודת להגיש אני גם לא סיימתי את התואר שאמור לקחת 4 שנים ולקח לי הרבה יותר בגלל הדיכאון שגרם לי לשתי הפסקות של שנתיים כל אחת בלימודים ועכשיו נשאר לי פרוייקט קורס לעשות - את תיארת שאזלו כוחותיי ואני השתמשתי באותם מילים מספר פעמים לתאר את מצבי - כבר ממש לא אכפת לי הציונים פשוט לקבל עובר וזהו. את מסבירה שיש לך ביטחון עצמי נמוך גם אצלי זה אותו הדבר. את לא עובדת כרגע והכסף לוחץ אני בדיוק באותו המצב, למרות שאני משתדל מאד למצוא. את מתארת בעיות בעיניין מציאת בן זוג אז לי יש גם בעייה ממש רצינית בתחום . את עלית במשקל גם אני עליתי במשקל אני חושב שלאנשים מסויימים האוכל הוא מעיינן נחמה בתקופה קשה וזה טיבעי. גם אני עייף כל הזמן כמוך, וגם בגלל שלא רצו להעמיס עלי באוניברסיטה לימודים אז פתחו לי את המערכת ואני מוצא רבה זמן פנוי ומריגיש מעיין תחושת מועקה בבטן שיש לי זמן פנוי. אני כמוך על טיפול תרופי שנטרל את החרדות והמחשבות הטורדניות ואני בטיפול CBT ועושה הרושם שזה עובד אני עושה את הפורייקט ומקווה שבסמסטר א שנה הבאה אני אסיים עם הקורסים וכמוך אני מפחד שאני כשקע בדיכאון ברגע שאני אפסיק את התרופות. אז מה שאני עושה אני מנסה לאוורר את עצמי בפורומים בשיחות CBT עושה רשימה של הדברים ממורידים לי את המצד רוח דבר עליהם בפורומים המתאימים ועושה הרושם שזה עוזר, אני פשוט מעלה את כל הפחדים שלי על פני השטח ומנסה לחסל אחד אחד מיכל אני אשמח לדבר איתך בטלפון אם תרצי אם תשאירי את המייל שלך אני אשמח לשטף איתך את הצעדים שאני עושה נוכל לחזק אחד את השנייה תודה

מיכל יקרה. את מעלה דברים רבים , מאידך, הם קשורים האחד בשני - הדבר דומה לכדור צמר, שהחוטים נראים ארוכים ומתוסבכים האחד עם השני אבל ברגע שאת פורמת קשר אחד, הסליל נפתח והחוט נמתח למלוא ארכו. נראה, שהפחד מזמן פנוי נובע ממפגש עם הריק - כשיש זמן פנוי - יש זמן לחשוב וכשאת חושבת את כפי הנראה מתחילה שוב ושוב לגלגל את מה אין לך ומה הפסדת - מפחידה את עצמך עד מוות בשאלות על העתיד - החרדה משתקת ומגבירה הן את הדיכאון והן את הפאסיביות ונוצרת חוויה מעגלית של קשי שאינך רואה כיצד לפתור אותו. אינני יודעת מדוע הפחד פרץ...זה נושא שאפשר לעבד אותו בטיפול יחד עם זאת נראה שמה שחשוב עכשיו זה איך את "פורצת" את המעגל . נראה לי שהדבר החשוב ביותר עכשיו הוא למלא את הזמן בעשייה שתרחיק אותך מעט מהבית ותמלא אותך במשמעות. מה דעתך להתנדב?, לתת שעורים פרטיים? להירשם למתנ"ס שבו ישנם חוגים ופעילויות. האמיני לי שכשתצאי ותפעלי הרגשתך תשתפר. כשהרגשתך תשתפר תוכלי לסיים את התואר, להתמודד עם המשקל ולחפש בן זוג. נראה שכרגע את מציבה לך מטרות גדולות מדי (מציאת בן זוג לדוג') שרק מאיימות עוד יותר. השיקום שלך יכול להיות מאוד מהיר אבל חייו להיעשות בצעדים קטנים מתוכננים היטב. מה דעתך? אני מאוד שמחה שאת כותבת כאן...בעיני זו כבר התחלה...קחי את הדברים ששייגיא אמר לך גם הם עשויים לסייע. אנחנו כאן איתך.

היי מיכל בתגובה שלי הקודמת לא התייחסתי לפחד שלך מזמן פנויי. לדעתי הפחד שלך מזמן פנוי נוגע ממוסר העבודה שלך כיוון שבתת-מודע שלך (אני לא אוהב כל-כך להישתמש במילה הזו) את אומרת לעצמך שאם יש לך זמן פנוי את צריכה להשתמש בו ע"מ להיות מועילה, ז"א: לכתוב את העבודת ללימודים שלך או לחפש עבודה או לרדת במשקל וכו' וכו' מצפונית אנחנו יודעים להעניש את עצמנו בלי סוף. אבל מה שאת לא עושה זה להכיר בכך שיש לך מגבלה אמיתית כמו כל מגבלה פיזית אחרת (יד או רגל שבורים) ובגלל כך את לא יכולה לעשות את כל הדברים שאת היית רוצה לעשות ללא המגבלה. תפלי קודם במגבלה ואז (או במקביל) תמשיכי ללמוד ולרזות ולעשות את כל הדברים שאת רוצה לעשות. וכמו שאמרתי קודם אני ואת נמצאים באותה הסירה אז בהצלחה לך ולי.

ותפני אליי בהודעה אישית כאן באתר הייתי רוצה להבין אותך יותר.

אני רוצה להודות לשניכם על שהגבתם על דבריי באריכות ובאכפתיות. העובדה שרציתם לסייע לי מעודדת אותי מאד וגורמת לי להרגיש שאיני לבד. אהבתי מאד את תגובותיכם ואנסה ליישם את שאמרתם. יכול להיות שאם הייתי עושה ולו צעד אחד בכיוון הנכון, היו הדברים מתגלגלים ככדור שלג ומסתדרים בזה אחר זה, אלא שהחרדה והדיכאון מקפיאים ומשתקים אותי וקשה לי מאד לשרוד את היומיום. אני מתגעגעת לימים שבהם הכל היה רחוק מלהיות מושלם, אך לא סבלתי מן התחושות הנוראיות מהן אני סובלת עכשיו. אני מתחבטת רבות בשאלה מדוע הדברים השתנו פתאום. נראה לי שפשוט הפסקתי להדחיק את הדברים המפריעים לי בחיי. מה גורם ליכולת ההדחקה להעלם פתאום? אגב, שכחתי לספר על הכעס הרב שהחל להתעורר בי בד בבד עם הדכאון והחרדה, כלפי כל מי שאי פעם עשה לי עוול או סתם לא עמד לצדי בשעת הצורך. אני מוצאת עצמי כועסת על דברים שהאנשים הקרובים לי עוללו לי לפני שנים, כאילו היה זה אתמול. העובדה שמעולם לא ״החזרתי״ להם על מעשיהם ושהם מצליחים בכל תחומי חייהם מציקה לי למרות שתמיד הייתי אדם מפרגן. אני מרגישה שהייתי טובה אליהם ושהם לא השיבו לי כגמולי ושבאופן חלקי, הם אפילו אחראים למצבי כיום. הם לא עושים מספיק כדי לעזור לי וזה גורם לי לראות את העולם ואת המין האנושי בצורה שלילית. אני מקווה שאני לא נשמעת מרירה או רעה, אך אלו התחושות שמלוות אותי לאחרונה.

מיכל כל פעם שאת מגיבה או רושמת משהו את מזכירה לי את עצמי, כתבתי לך הודעה אישית באתר תבדקי בהודעות האישיות שלך כאן, מתאים לך שנדבר בצ'אט כאן?

אם כבר מדברים על כעס, שכחתי לציין דבר חשוב מאד. ההורים שלי תמיד הפלו בצורה קיצונית ביני ובין אחי היחיד. בעוד שאותו אהבו, שיבחו והיללו ללא קשר למעשיו, אותי החשיבו לכבשה השחורה למרות שממש לא הייתי כזו. ספגתי התעללות גופנית ונפשית (גם מצידו, אגב), מכות, קללות, השפלות, עלבונות, עונשים ואיסורים בעוד שהוא קיבל אהבה ללא גבולות. כיום הוא בחור מאד מוצלח, בעל שלושה תארים, ממון ואישה אוהבת ואיני יכולה שלא לקנא בו על כך. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, כיום באמת יש להם סיבה לכעוס עליי על שאיני מוצלחת כמותו. הדבר המקומם ביותר, מלבד ההכחשה הגורפת של טענותיי מצידם של כל המעורבים בדבר, הוא שמצד אחד, אחי מתרברב בהישגיו ושופט אותי על כישלונותיי (כאמור, הוא מכחיש את התעללותם של הוריי בי ומרעיף עליהם שבחים) ומצד שני, הוא אינו תומך בי ומסייע לי ואף מתלונן כשאני פונה אליו לעזרה, בטענה שאני קוטרית ואין לי כוח אליי יותר. זהו אחי היחיד ואיני יכולה לסמוך עליו שיהיה שם בשבילי. אני מרגישה שאני שונאת אותן על כך. למעשה, כשאני מנסה לנתח את השתלשלות האירועים ולהבין מדוע החלו החרדית העוצמתיות מהן אני סובלת בחצי שנה האחרונה, אני נזכרת בארוע מאד משמעותי שבו אחי החל להטיח בי את כל כישלונותיי ולומר לי שאני כבר בת 35 ואיני נשואה, אין לי ילדים, אין לי מקצוע, אין לי כסף, אין לי רישיון נהיגה ולא סיימתי את התואר. המילים הללו היכו בי בעוצמה ומאז לא הצלחתי להתאושש. אגב, בדומה לאבי, אחי הוא אדם מהיר חימה ואף אלים (לא ברור לי איך הוא נשוי בכלל) והוא אמר לי את הדברים הללו בגלל שכעס על שביקשתי ממנו לעצור לי לרגע בדראגסטור, בשעה שהסיע אותי הביתה.

היי מיכל, לאחר הפוסט האחרון אני חייב לציין שלמרות שגיליתי שיש ביננו קווי דמיון בחווית החיים, בחווית החיים המשפחתית אנחנו לא דומים, אבל שלא תביני אותי לא נכון זה רק מסקרן אותי יותר לגבייך.

עכשיו שאת חושפת בפנינו כי גדלת בסביבה לא תוכמת (לפני דברייך אני משתמש בלשון עדינה) ותמיד רדפת אחר אישור מדמיות בעלי הסמכות (אחיך אביך) ואף פעם לא קיבלת אותו, זה רק טיביעי כי בן-אדם יתעייף מזה.

אני מבין מאד את הניתוח לאחור בחוויות החיים והניסיון לגלות איפה התחיל הבלגן, אני עושה את זה בלי הפסקה.

אני יודע ומבין שלהיות בבית בו גדלת זה נוח כי זו סביבה מוכרת, אבלללללל אני חושש כי הקונוטציות של הסביבה הזו מעכבים אותך מלהיתפתח ולהיתגבר על העבר הרע.

מה דעתך?

אני מסכימה איתך. אני שומעת מבוקר עד ערב, יום אחר יום, עד כמה אני שלילית ולא מוצלחת והדבר פועל כשטיפת מוח. ברור לי שעליי לצאת מבית הוריי וממש לא טוב לי שם, אבל אני חוששת מן הבדידות. יש לי דירה משלי, שמחכה לי. גרתי לבד במשך שבע שנים ולא רק שלא פחדתי מכך, אפילו נהניתי מהלבד שלי ושמרתי עליו בקנאות. אני לא יודעת איך יום בהיר אחד הכל משתנה ומתחילים לפחד ממשהו שלא היה מפחיד קודם, אבל זה מה שקרה. כעת, אני פשוט פוחדת לחזור לדירה שלי למרות שאני סובלת אצל הוריי ואין לי מושג איך לעשות את זה.

את לא מצליחה לחשוב על שום אירוע משמעותי שהיה לפני שחזרת לבית הורייך? משהו שהיה מספיק משמעותי שהוא לקח את על העצמאות שלך במשך שבע השנים והוריד אותם באסלה ממש! אני מאמין שהיה שם משהו תנסי להיזכר!

דרך אגב לדעתי אם המשפחה שלך קוראת לך 'שלילית' את חייבת להיתעקש שהם ימנעו מהמילה הזו כיוון שיש הבדל גדול בין 'שלילית' למצב שלך. יצא לי להיתעסק עם אנשים שלילים והם אנשים קשיייייים מאד שמוצאים את הנשמה ממך עד שם יסכימו למשהו שאתה אומר, הם אנשים בעלי ראייה צרה מאד שרואים בעיה (שיכולה להיות קטנה גם) ומשליכים אותה על כל תחומיי החיים, אני לא אומר שחס וחלילה הם אנשים רעים אלא מוגבלים מבינת התפישה המרחבית שלם, ואת גברתי ביפרוש לא אדם כזה, את יודעת פחות או יותר מה הבעיה שלך גם אם את לא ממש יודעת מאיפה הבעיה הזו נובעת וזה הבדל גדול מאד, את פתוחה למה שאנשים אומרים לך ומוכנה להעמיד את עצמך במבחן מול הצעות של אנשים אחרים והכי חשוב את מסוגלת לסמוך. במונסף לכל זה אני חש כי את לא אחת שמחצינה את ההיתעללות שספגת בתור ילדה על העולם שסובב אותך, וזה משהו שרציתי לשאול אותך מאיפה את מביאה את הכח הזה להפנים את ההיתעללות הפיזית שספגת? זה ברור שלמרות שאת בתקופה זו סובלת מחרדות למרות זאת יש לך הרבה כח פנימי כי אחרת איך תפקדת עד עכשיו?!.