למה זה חשוב? אני התחתנתי בגיל 31. נודע לי שאני חולה בטרשת נפןצה בגיל 32. ושוב, למה הגיל משנה? החיים הובילו אותך ואותי לחוויות שונות לגמרי, ולחלוטין אין אפשרות לקבוע מה יותר טוב ומה פחות טוב. מה הקשר לגיל? אני לא מפקפק בהחלטות שלך ואני יוצא מנקודת הנחה שאם הייתי במקומך הייתי מקבל את אותן החלטות. זה לא נראה לי כזה רלוונטי בנוגע לתוכניות לעתיד...

רונן תודה על התשובה, אני אתחלתי את הלימודים בגיל 25 ואני אמור לסיים אותם עכשיו בגיל 35 (וגיליתי שאני חולה אפילפסיה בגיל 27), אני מנסה לברר איפה אני עומד בנורמה החברתית, אני מאמין שזה משהו שכולם רוצים לדעת על עצמם, איפה הם ביחס לאחרים, וכן אני מאמין והאנשים שאני מדבר עליהם אלו בעלי הביטחון העצמי הנמוך-כמוני.

גילית שאתה חולה אפילפסיה ועדיין מסיים לימודים? אני חושב שאתה מגדיר את הביטחון העצמי... לא ברור לי- יש ימים שממש קשה לי לצאת מהמיטה לא רק בגלל שאני נכה שבקושי זז אלא גם ובעיקר מהפחד איך אני אלך בעבודה, מה יקרה אם אפול וכאלה. למה אתה נכנס בעצמך? אם אתה בקטע של השוואות- כמה חולי אפילפסיה עם תואר ראשון אתה מכיר? אתה חיי לבד? האם אתה מלווה את עצמך בתוכנית מגירה להתקף?

אני כל הזמן מספר על פתק בארנק. מה לעשות במקרה התקף. יש שם את הטלפון של אישתי, טלפון של מדא, כתובות חשובות, מספר תעודת זהות שלי, אני מניח שלא אזכור כלום... ומת מפחד מהאפשרות הזאת. זר לא יבין. אני מבין שאפשר לחיות חיים רגילים וכאילו המחלה לא אמורה להשפיע. אבל הפחד מצמית. והאמת שלדעתי אתה מתעלם ממנו כאילו "אם לא אתייחס לזה זה לא קיים".

ספר על התקפים שהיו? יש ארועים שההסתברות להתקף יותר גבוהה בהם? אתה נוהג? באמת יש אאורה (כאילו סימן מקדים)? אתה תמיד דואג "אם יש התקף על מה אני נופל?" שוב - אתה מגדיר את הביטחון העצמי.

shyguy יקר. אני מרגישה שאתה בסוג של מרוץ מול עצמך ומאידך, מאוד מסכימה עם מה שרונן חן כתב לך, בנוגע למשמעות שיש לזמנים הללו. אני מאמינה שלרבים מאתנו ישנו סוג של תכנית מגירה" בגיל הזה נתחתן....בזה נוליד ילדים ....בזה נסיים תואר וכד'. אבני הדרך הללו טובים כי הם דוחפים אותנו קדימה...לפעול, להתקדם אבל אם נסתכל בסביבה , נראה שכמעט כולנו עולים על קוץ, סלע או טיל , שמעיף אותנו מהדרך המרכזית: אחת זקוקה לטיפולי פוריות ממושכים, לשני הייתה התמוטטות בעסק , השלישי עשה הכל לפי הספר אבל כשסיים את לימודי הרפואה (לדוג') הרגיש שאיננו מסוגל לעבוד במקצוע.... הדבר הכי חשוב לדעתי הוא להתמקד במטרות שלך ולהיות שלם ושמח איתם....לתת לעצמך חיזוקים על כל הישג שהצלחת לזמן לחייך. השוואה לאחרים היא הרבה פעמים מייאשת ומעוותת כי אתה משווה ממד אחד - לימודים לדוג' בעוד שאם תיקח את החבילה כולה אתה עשוי לגלות שלעולם לא היית רוצה להתחלף עם האחר אפילו שהוא סיים תואר מכובד בגיל 23 ועניין נוסף, אתה אף פעם לא יודע מה באת מתחולל בחייו ובנפשו של האחר... מה דעתך?

אני מסכים לחלוטין! זה כאילו אתה מסתכל דרך חור מאד צר, וההתעקשות להשתמש באותו מבט שוב ושוב מונעת ממך להנות ומשאירה אותך מתוסכל.

ואוו .... נעדרתי  לכמעט יום אחד מפורום וכמה תגובות קיבלתי זה מאד מחמם את הלב, ואלו לא סתם מילים אלא אני מרגיש אותכם ליידי, תודה רבה רונן ותודה רבה אורית כל מילה שלכם עוזרת מאד.

אז ככה רונן אני מדבר אליך עכשיו, שאלת אותי על ההתקפים שלי. אני לא סובל מהתקפים תדרים ממש, אם תשאל אותי אז מאז שגיליתי שיש לי אפילפסיה אז חוויתי בערך התקף אחד בשנה ומאז אני במעקב במרפאת טרשת נפוצה בבלינסון. לעומת זאת התקפי האורות יש לי די הרבה וזה קורה במיוחד שאני לא ישן מספיק או שיש לי חרדה ממשהו (עכשיו זה במיוחד מבחינות), אין לי פתק בארנק עם פרטים עליו אבל זה רעיון טוב לעשות אחד כזה, אני ארשום שם את הפרטים שלי ואת התרופות שאני לוקח, כיוון שאני פשוט שונא שהפרמדיקים מתחילים לתשאל אותך שאלות לאחר שחווית התקף ואין לך מושג מה קורה סביבך. את ההתקפים שלי חוויתי לרוב ברחוב ובתחנות אוטובוס ולמזלי לאנשים סביבי הייתה את התושייה להזעיק אמבולנס ולצלצל לאנשים בפלאפון שלי. ואולי אתה תוכל לעזור לי בזה, למה כל פעם שאני חוזר להכרה לאחר פירכוס אני כועס על כל העולם? האם זה בגלל תחושת החוסר-אונות? התסכול? האם גם אתה חווה את אותו הכעס?.

רונן תודה רבה לך על המחמה כי אני מגדיר את את הביטחון העצמי, אני ממש לא חושב כמוך אבל תודה, הסיבה היחידה כי אני נמצא היכן שאני נמצא זה בגלל התמיכה של המשפחה שלי - אני הכי קטן מבין האחים שלי ולמרות שכולם נשואים וחיים את החיים שלהם בביתים שלהם הם אף פעם לא ממש רחוקים ממני ומאימא שלי שאיתה אני גר כעט (שזה גם מתסכל במעט). בנוגע לשאלה הראשונה שלי "מתי סיימתם את התואר הראשון?" היא הראשונה מבין סדרה של שאלות שתכננתי לשאול כיוון שרציתי לערוך מעיין משאל קצר ולהניח את עצמי על מעיין סרגל של נורמה חברתית, ואני עושה זאת כמו שאמרתי קודם בגלל שאני חסר ביטחון עצמי והשאלה "איפה אני ביחס לאחרים?" תמיד מתרידה אותי. אתה יכול לראות הפוסט הקודם שלי לא רק הלימודים בתרידים אותי אלא גם דברים אחרים (העובדה שאני בן 35 ובתול ושלא הייתה לי מערכת יחסים אף פעם וכו').

היי אורית כעת אתייחס למה שאת כתבת, לגביי התוכנית מגירה, אז לא ממש היו לי תוכניות מגירה חוץ מהעובדה שאני רוצה לסיים לפחות תואר ראשון (בגיל סביר), ועכשיו אני יכול לומר שזה קצת לא נכון מצידי (אבל לא יכול לדעת את זה אז, הייתי נער חסר ביטחון ותמיד מובל ולא מוביל),

מאז שסיימתי את התיכון הייתי בסחרחרה. למה בסחרחרה? כי לא ידעתי מה האפשרויות העומדות בפני בצבא, לא ידעתי מה זה צבא בכלל, וזה מינוס רציני מאד, אני יודע שחבר אחד רצה לקורס טייס שני רצה סיירת צנחנים שלישי רצה להיות בגולני רביעי רצה טכני של חיל האוויר וכו' וכו' ואני לא היה לי מושג קלוש, אף אחד לא ישב איתי והסביר לי תקשיב הצבא מורכב וכך וכך חילות ותפקידים כאלו וכאלו יש ביחידה הזו והזו, וכשהגעתי לצבא ותפקיד שהייתי בו כעסתי מאד והייתי מתוסכל מאיפה שהייתי. מה שקרה בסופו של דבר זה שנגררתי אחרי חבר'ה מתיכון ללכת ללמוד הנדסאי לפני הצבא (מה שלא רציתי) ושובצתי באיזה יחידה שלא ממש שמה לב לחיילים הפשוטים אצלה אלא רק לקצינים האקדמים והייתי בבידוד כמעט מוחלט ארבה שנים (הקבע זה בגלל שהייתי חייב) וזה הותיר אצלי צלקת נפשית, אז בקיצור מבחינה תוכנית המגירה זה מה שקרה בקיצור אצלי בצבא, ודרך אגב אני מאד מנסה לעזור לאחיינים שלי עכשיו שרוצים להתגייס ומדבר איתם כמה שאני יכול על האפשרויות שעומדות בפניהם בצבא. 

אחרי הצבא נהרתי לאחר ההמון ועשיתי טיול זה היה האור שבקצה המנהרה, שם ממש נהנתי. אבל שוב זו לא ממש היית אדן דרך אלא נסחפתי לעשות זאת מעכשיו ועכשיו.

ואז הגיע אבן דרך אמיתית -הלמודים- עשיתי פסיכומטרי (בנסיון השלישי אני חושב) בגרות בפיזיקה והתקבלתי לבן גוריון למדתי שנה עם חבר'ה נהדרים ואז .......טוב אני מבלבל את המוח יותר מידיי אני אקצר......בקיצור לאחר השנה בלימודים עבדתי שנתייים למדתי שנה וחצי נכנסתי לדיכאון של שנתיים ולא יצאתי מהבית נכנס לטיפול CBT וחזרתי ללימודים עד עכשיו, במהלך האבן דרך הזו כל מי שאני מכיר התחתן והביא ילדים, במהלך הסחבת של הלימודים שלי כבר איבדתי את הטעם הטוב של הלימודים ואת הטעם הטוב של תוכניות מגירה....אז פשוט הפסקתי להאמין בהן. מצטער שהארכתי אבל זה פשוט יוצא......

תודה רבה על זה שהתרשמת מהתגובות שלי זה עושה לי הרגשה טובה ומעודד אותי להמשיך לתמוך, אני נתקלטי באתר הזה לאחר שרציתי משהו יותר ממוקד ממה שהפורומים של וואלה וYNET מציעים ואני שמח מאד שהאתר הזה קיים ונותן מענה למצוקות של אנשים. אני התחלתי לענות לאחר שראיתי כי אנשים חווים דברים למה שאני חוותי. לגביי שאלתך  "האם מעניין אותי לעסוק במשהו שקשור לבריאות הנפש?", אז ככה אני בסוף התואר שלי בהנדסת חשמל ואני מקווה שאצליח למצוא עבודה בתחום אבל בנתיים קשה לי למצוא, בנתיים נוח לי לתמוך באנשים כאן בקהילה של האתר, אבל אם את חושבת שיש פורמט בו אני יכול לעזור לאנשים יותר אני אשמח לעשות זאת.

שיגיא יקר. מהדברים שאתה כותב נראה שיש לך תחושה שהחיים הובילו אותך ולא אתה אותם. שבגלל הרבה חוסר ידע ו/או סוג של תמימות חיית בסוג של בועה ולא נלחמת כנגד סיטואציות שנכפו עלייך , למשל, יכול להיות שעם הכוונה מתאימה ...כמו זו למשל שאתה עושה לאחיינים שלך, היית עושה לצבא "בית ספר" ועובר מן המקום שבו שרתת. למזלך, אתה עדיין צעיר וכל החיים לפנייך. אתה מתעתד לסיים תואר שיש בו אפשרויות עצומות לעבודה ולהתקדמות. זה הזמן להתחיל "לבלוע" את החיים. אסור לך לאבד שום "טעם טוב" לכלום. החיים שלך רק התחילו. אני רוצה שתכתוב כאן עוד שנתיים - תהיה לך בת זוג , ילד ועבודה נפלאה - הכל יכול להיות אם תסתכל קדימה . אני מציעה לך להתנדב, ללכת פעילויות שבהם ישנם חבר'ה צעירים - נסה אפילו להיות מתרגל באוניברסיטה. להתחיל כבר לחפש עבודה. בנה את הביטחון שלך כך שתוכל להתחיל להכיר בנות זוג.... אפשר להתנדב בהמון מקומות....בוא נבחר מקום שבו תוכל גם להכיר אנשים. מה דעתך?

אורית שלום.

את צודקת בזה שהחיים הובילו אותי ולא אני אותם זה גם התחושה שלי. ואני מסכים שעם קצת ידע ותמיכה השירות הצבאי שלי היה נראה אחרת לגמרי. לגביי זה שאני צעיר וכל החיים לפני אני לא ממש מסכים, זאת לא ההגרשה שלי כיוון שאם אני רוצה משפחה ואני לא רוצה להיות בן שישים שהבן/בת שלי יסימו את הצבא/לימודים אני צריך להתחיל כבר, כל החברים הקרובים שלי מתקופת תיכון יש 3-6 ילדים כבר, וזה גורם לי לפניקה שלא הייתה לי קודם, ושוב חוזרת התחושה שאני רודף אחר דבר בלתי מושג, ושוב את מדברת עם משהו שלא היה ניסיון בכלל במערכות יחסים (בזמן שכל החברים שלי היה ניסון עם 2-3 מערכות יחסים לפני שהם התחתנו) ולא היה לו ניסיון מיני עם אף אחת (ואני בטוח את יכולה להסיק לבד כמה ניסיון מיני יש לבחורים בשנות העשרים לחייהם בימנו אנו) וכדי להכיר בחורה נאה אני צריך להוריד לפחות 30 ק"ג ולחזור למשקל הקודם שלי לפני הדיכאון וכל הבלאגן לחזור לאני שאני מכיר.

לגבי ה"טעם הטוב" - אני חושש שעלי לעבוד על זה כיוון שהלוואי ויכולתי לומר אחרת ממה שאמרתי, אני מרגיש כי איבדתי את הטעם הטוב משנות העשרים של חיי וזה עושה הרושם שכך יהייה גם בשנות השלושים של חיי.

וכמו שאמרתי קודם בפוסט אני לא אדם שללי למרות שזה נשמע כך, אני פשוט מציג עובדות. אני כן יכול לדבר על הדברים הטובים בחיי שזה המשפחה שלי קומץ חברים הטיול שעשית לאחר הצבא ו....זהו פחות או יותר.