שלום לך יקרה:

את כותבת בכ"כ הרבה רגישות, כמה גדול הלב שלך שיש בו מקום לצער ולכאב של כולם.

במציאות של היום שכ"כ הרבה אסונות וטרגדיות סביבנו כבר קשה לשמור על אותה חדות רגשית שאת ניכרת בה.

ומי מכיל את הכאב שלך? את מי את משתפת? ומתי זה התחיל. את מדברת על דכאון שהתחיל לפני 3 שנים? באלו נסיבות?

האם על רקע כל הצער יש דברים שמשמחים אותך? שמרגשים אותך?

אל תהרגי את עצמך, החיים חשובים גם כשקשה וצריך להילחם עליהם. רובין היה שחקן טוב, אבל אנשים מתים בדרך הטבע ואין מה לעשות בזה. הוא תרם את חלקו ונהנה מעבודתו וכך מפורסמים ואמנים אחרים שמתו בזמן האחרון. השקיעי היטב בכל מקום עבודה שתהיי בתו, כדי שתקבלי הערכות וקידום. מותר לך לבכות, אבל נסי גם לצחוק ולחייך לפעמים, באופן אמתי. המלחמה קשה, אבל צריך להתמודד אתה בגבורה ולעשות כל שאפשר כדי לעזור לעצמנו להיזהר ממנה. אני מקווה שמשפחתך ואהובך לא יינזקו מהמלחמה, אני משער שהם נזהרים ונוכל מצדנו רק לקוות ולחכות שהמצב ייגמר. חלומות מעידים על מחשבות לא מודעות שונות של האדם, ופירושיהם הרבה  פעמים מורכבים. בכך שאמך חלמה שקראה ברחוב שאת הילדה שלה ואת הכי חכמה בעולם, הובעה האמת שהיא אוהבת אותך, כנראה יותר מכל אדם בעולם, והיא דואגת לך.  טוב שיש אנשים שאוהבים.

הסיפור של רובין ווליאמס מזעזע בעיקר על רקע האהבה העצומה שאנשים בעולם רוכשים לו.... בה ללמד אותנו שחווית הבדידות והעצב אינן בהכרח קשורות לשום דבר במציאות ומסר נוסף הוא לגבי הסיכון העצום שטמון באלכוהול ובסמים, שהם למעשה היוו את הקרקע לפריצת המחלה.....

ורד, תודה על התגובה. אני לא יודעת אם הלב שלי גדול, כי הרבה פעמים פשוט קשה לי להכיל את כל הכאב. 

מי מכיל את הכאב שלי? בעיקר בן זוגי.. אבל אני משתדלת לחסוך ממנו. אני מאמינה שלא מגיע לו לכאוב את הכאב שלי. 

הדיכאון התחיל לפני 3 שנים בצבא. כשבועיים אחרי שנכנסתי לבסיס אחרי ההכשרה הראשונית. מסיבות בריאותיות לא הצלחתי להשתלב. לא חברתית ולא מקצועית. המפקדים ראו את זה כעצלנות, בזמן שרציתי לעשות יותר - אבל דברים שקשורים למקצוע. יצא שנכנסתי למצוקה מאד גדולה ועד שנפגשתי עם קב"ן עבר המון זמן והם לא לקחו את המצוקה שלי ברצינות. השתחררתי לפני הזמן וזה לא היה החלטה של הצבא. מצאתי דרך שהתאימה לי, שתהיה נוחה לי ולא תכתים את העתיד שלי. כמו כן, הקב"ן לא הסכים לשחרר אותי על סעיף נפשי, בטענה ש"זה לא דיכאון. האישיות שלך פשוט בעייתית. אם היית בדיכאון לא היית יוצאת מהמיטה".

לפני כמה חודשים ניסיתי טיפול פסיכולוגי וזה היה כל כך ברור שאני שרויה בדיכאון עמוק, שהיא המליצה לי לפנות לפסיכיאטר ואמרה שהיא לא בטוחה שפסיכואנליזה תעזור לי. לא שמעתי בעצתה ואני ממשיכה את ההתמודדות בלי כדורים. אני לא רוצה כימיקלים שישלטו ברגשות שלי.

יש דברים שמשמחים אותי. שמחה קטנה וזמנית שלא משפיעה כל כך על הכאב שמלווה אותי ברקע. אני מתרגשת במיוחד מדברים עצובים. ומההמנון.

בן דויד, תודה גם לך על התגובה. בהחלט טוב שיש אנשים שאוהבים. אחרת כבר לא הייתי פה. בוודאות.

אורית, תודה על האינטרפטציה שלך. אני חושבת שהטרגדיה גדולה יותר מאהבת הקהל והסיכון באלכוהול וסמים. הטרגדיה היא בהבדל של מה אדם משדר מול מה הוא מרגיש.

בהחלט מסכימה איתך. זו אבחנה חדה ורגישה. כואב לשמוע ש״פקששו״ אותך כך. אני מניחה שההזדהות עם רובין ווליאמס נובעת גם מהעובדה שהפער בין החוויה הפנימית שלו לבין הדימוי החיצוני הוא כל כך גדול וגם את חווה את חוסר היכולת של הסביבה לראות את שרוחש לך שם בלב. אני מרגישה שיש בך, למרות ועל אף הרבה מאוד חוזק ורצון להוכיח את החלקים הבריאים שבך. מנקודת הראות שלי ( וזו הראייה האישית שלי) לקיחת כדורים היא לעיתים חלק מבריאות נפשית, מתוך הבנה שחסר איזה כימיקל בגוף שיש להשלימו. כדורים אינם שולטים ברגשות אלא מסייעים לאזן אותם ולעיתים ממש ״מצילי חיים״ . השימוש בהם גם אנחנו חייב להיות לכל החיים אלא רק לתקופת ״שיקום״....