אנה מתוקה ויקרה. את צודקת את כל כך צעירה וממש לא מגיע לך לסבול כך. יתרה מזו את חייבת לבנות את עצמך ואת החיים שלך על מנת שבעתיד לא רק שתוכלי לעמוד היטב על רגלייך אלא גם אולי תוכלי להוות מקור תמיכה או השראה לאחיינייך ולמשפחתך בכלל.

במצב כמו שאת מתארת המשפחה שלך נחשבת משפחת אומנה לילדים של אחותך. לאור זאת הם חייבים לקבל הדרכה ותמיכה של רשויות הרווחה. התמיכה היא גם נפשית וגם כלכלית. הורייך צריכים לפנות ללשכת הרווחה. מה קורה איתך?, האם אין דמות בבית הספר - מורה?, יועצת?, היודע מה קורה איתך ובבית שלך. האם ישנה דמות כזו עבורך?

יש הכול, מורה נהדרת שיודעת מה קורה במשפחה אך אני לא מספרת לה מה קורה איתי, אני לא מספרת לאף אחד כי אני מפחדת שאצא אגואיסטית כי בעיניי, אמא שלי סובלת הרבה ממני ואין לי זכות להתלונן. לגבי הרווחה כן הם יודעים, הם באים לבקר את הילדים אבל הם גם לא יודעים על הריבים וסיכסוכים אז הכול נראה טוב ויפה, אבל אף אחד באמת לא יודע מה קורה בפנים.  

בכול מקרה, אני יודעת שאין דרך לעזור לי כולכך אבל רק רציתי לשאול איך אפשר להתפטר מתחושת הדיכאון הכואבת הזו? 

שלום אנה

אני מנסה לחשוב מה יהיה נכון לאמר לך כדי לעזור. אני חושב שאת אדם מקסים ושאת נאלצת להתמודד התמודדות קשה שלא כל אחד היה עומד בה כמו שאת מצליחה.

הייתי רוצה ברשותך להגיב על משפט אחד שאמרת ולדעתי יכול לשנות עבורך מאד. כתבת שאמא שלך סובלת הרבה יותר ממך ושאין לך זכות להתלונן. 

אני חושב שזה משפט מפתח של הנחה שגויה שאפשר לשנות, בלי קשר לעובדה שאמא שלך סובלת, יש לך את כל הזכות להתלונן! ולא רק שיש לך זכות, את גם צודקת!!

את נאלצת להתמודד עם מצבים לא קלים ואת באמת רק בת 16. גם לאדם מבוגר ועם המון נסיון היה קשה להתמודד אז בטח שקשה לך ואת מבואסת מכל זה ויחד עם זאת חשוב לזכור שמעבר למצב האוביאקטיבי בבית, מה שבאמת חשוב זה איך את מסתכלת על זה, זה הכי חשוב. אחר כך אפשר לנסות לחשוב מה אפשר לעשות אבל דבר ראשון חשוב שתדעי שזו זכותך לכעוס ולבכות ולהתלונן.

עכשיו משהו נוסף: ממה שכתבת עולה הרושם שההרגשה שלך היא שכל הזמן כולם רוצים ממך תשומת לב ולא נשאר לך זמן לעצמך, אבא, אמא הילדים של אחותך,החבר,הבית והלימודים ורק לעצמך לא נשאר לך זמן,  חשוב שתפני זמן רק לעצמך, זמן או מקום שתוכלי "לברוח" אליו ולנוח מכל הרעש והבלאגן כי בסוף מי שצריך לחיות את החיים שלך זו את, את לא אשמה. את לא אשמה במה שקורה לאחרים, זו לא הבעיה שלך, את יכולה לרחם, לעזור, להתנדב, ה כ ל, אבל עדיין "הם" לא באמת הבעיה שלך ולכן לא את אמורה לפתור להם את הבעיות שלהם. זה יתן לך את המרחב שאת כל כך זקוקה לו להתפתחות האישית שלך ויאפשר לך להמשיך לתרום ולעזור ויחד עם זאת להצליח להתבגר ולגדול כמו כל אחד אחר (וזה שאת כבר אדם טוב לב את זה כבר יש לך) :-)

נ.ב : הייתי ממליץ לך לנסות תרגילי מדיטציה או תרגילי דמיון מודרך שיכולים מאד לעזור לך למנוחה ושקט ושלווה

עידן

אולי תוכלו למסור את הילדים לאימוץ, או לשכור אדם שיעזור לכם בטיפול ובמטלות. אחותך קיבלה החלטה בוגרת ותצטרך להתמודד אתה. כל שתוכלו הוא לתמוך בה ולעזור לה. אולי אבא שלך יוכל ללמוד במסגרות נושאים שמעניינים אותו, ואחר-כך לעבוד בהם. לא הבנתי, מי ניסה להתאבד אצלכם? אין תרופות ידועות לסרטן, אבל לפני שיתפשט אפשר להסיר את הגידול ולכן כדאי שאביך יפנה מהר לטיפול טוב. אם אסור לך למצוא חבר עד הנישואין, אולי תוכלו לשמור ידידות טובה ואז גם הוריך יוכלו להכירו, ואחר-כך תוכלו להחליט אם להתחתן. השקיעי בלימודים, חפשי עניין במה שאת לומדת ונסי דרך זה ליהנות מהלימודים ומחקירתם.

חושבת שלא. קל לך, כשאת מרגישה שחסרה לך תמיכה, הפנייה שלך לאתר היא סוג של חיפוש תמיכה. האם ניסית לפנות ליועצת בבית הספר ? יכול להיות שהיא יכולה להיות לך אוזן קשבת. סיפור המשפחה שלך לא מקל עלייך, אבל את כבר מבינה, כך נראה, שגם אם ההורים מעמיסים עליך את הבעיות, יש לך זכות לחיים משלך. כי את לא צריכה לשאת באחריות שלהם. יש מצבים שצריך למצוא סביבה שתאפשר לך התפתחות, למשל אפשרות ללמוד במסגרת שתהיה תומכת אולי במסגרת עליית הנוער, מניחה שהפנייה ליועצת בבית הספר או המחנכת תהיה מפתח לפנייה לגורמים נוספים, כדי שאת תזכי בחיזוק והתפתחות טובה ותנאים מקלים יותר. לפעמים הטבע מספק נחמה, גם קריאת ספר יכולה להיות לו תרומה, או עיסוק באמנות, כדי להקל ולשחרר אותך מהעומס והאנטנסיביות של הבית. חושבת שגורם בוגר במערכת החינוך יוכל להיות הסנגור שידאג לך ויתמוך בך יותר, כאשר הורייך לא פנויים

אנה יקרה. אני מסכימה עם מה שעידן כתב לך. את חיה מתוך הנחה שגויה ונוראית שאסור לך להיות נערה שמחה ומאושרת כי אימך סובלת. ההנחה הזו מובילה לכך שאסור לך ליהנות וכל הנאה או בקשת עזרה הנם אגואיסטיים. אנה חמודה - לעיתים במצבים של חוסר אונים ומצוקה קשה אנו מעדיפים להמציא לנו משהו רק בכדי לא לחוש את חוסר האונים. בתוך תוכך יצרת אמונה שאם את סובלת ומתענה את "תורמת" למשפחה. ההפך הוא הנכון: אם גם את תשברי ותמצאי את עצמך בוגרת מדוכאת שעושה מעשים הרסניים ושואלת את נפשה למות רק תוסיפי סבל על סבל והאמיני לי שהסבל שלך לא יחפה על הסבל של אמך. אנה יקרה, חשוב מאוד שתשתפי מישהו ברגשות האלו ותקבלי טיפול. טיפול, שישחרר אותך מן הצורך לסבול בכדי להצדיק את הקיום החי שלך. מאוד יכול להיות, שהטיפול בך יגרום גם לשינוי במשפחה כולה. לעיתים שינוי באחד גורם לשינויי שרשרת. מה דעתך?

שלום לכולם, אחרי שקראתי את התגובות התומכות שלכם חשבתי על זה הרבה מכול מיני צדדים.. התחלתי להתייחס לזה שונה והאמת שהתחלתי להרגיש הקלה , אבל אחרי ההקלה הזו הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. הצעקות לא מפריעות לי יותר, אני מתעלמת מהילדים ומאחותי כאילו הם בכלל לא שם. אני עושה את כול המטלות בשקט ושום דבר לא מפריע לי יותר. הבנתי ששום דבר כבר לא מפריע לי כי אני לא מרגישה כלום יותר. אני הרגשתי ריקנות . ריק וזהו לא עצבות ולא עצבים. כלום .. לאחר מכן הלכתי ליועצת וסיפרה לה על כול המצב בבית ועל המצב החדש שלי. והיא אמרה שזה סוג של מנגנון עצמי , שהכנסתי את כול הרגשות שלי בקופסא וזרקתי את המפתח. והבנתי שהיא צודקת שום דבר שקורה לא מפריע לי כי אני פשוט לא מרגישה כלום. אני לא מרגישה אהבה ולא שנאה . אני יכולה להגיד שאני לא אוהבת את ההורים שלי , את הקרובים אליי כי אני לא מרגישה כלום. זה באמת מוזר ואני  ככה כבר שלושה שבועות בערך זה כן עוזר לי אבל מצד שני הסביבה אומרת שניהייתי אכזרית . כי כבר לא אכפת לי להעליב מישהו או להתעלם ממישהו כי אני פשוט לא מרגישה צער . אני לא יודעת  עם המצב טוב יותר בשבילי או לא אבל לפחות עכשיו אני לא מרגישה בבית כמו משוגעת.

לדעתי מצויין. זה אכן נשמע כמו מנגנון הגנה בהבדל אחד חשוב מאד שזה מנגנון שאת מודעת לקיומו!!

לכן את יכולה להעלות ולהוריד את מסך ההגנה מתי שתרצי. אם צריכה שקט - מפעילים מנגנון, אם רוצה מעורבות רגשית - מורידים מנגנון ומאפשרים לתחושות להופיע, השליטה אצלך. 

בכל אופן לגבי האכזריות שאת כנראה מודעת לה עכשיו אולי מדובר על "החזרת אנרגיה" שלך לסביבה ? כאילו מחזירה לכולם על מה שעשו לך בהרגשה , שמגיע להם להרגיש את מה שאת הרגשת וכולי - לדעתי מיותר כי זה סתם עושה רע לאחרים ובעיקר לא עושה לך טוב (אולי בהתחלה כן אבל בסיכום לא ) וגם קל לוותר על זה אז שווה לנסות.

בעצם מה שרציתי להגיד זה שעכשיו יש לך שליטה במה שאת מרגישה ומתי וזה יופי

 את האמת לא אין לי שליטה על זה , כלמור כן אני מודעת לזה שזה מנגנון אבל בעיה שאני לא יכולה "להפעיל" את הרגשות שלי חזרה. ואני ניסיתי כבר כול מיני שיטות ,לבכות,לצחוק את הפעולות אני יכולה לעשות אבל מבפנים ריק. מה אני יכולה לעשות? 

אנה יקרה. סוג תגובה שכזה הוא ידוע ומוכר. לפי מה שאת מתארת הדבר נקרא "דהפרסונליזציה" סוג של ניתוק, שבו הדברים מרגשים כאילו שהם קורים למישהו אחר....שאני זה לא אני....אכן, מדובר במנגנון הגנה ,שמופעל כשכבר יש לחץ גדול על האדם ואז הוא כאילו "מתנתק". אמנם אין לחץ אבל הרגשת הריקנות איננה נעימה. ראשית , אני מברכת אותך על כך שהלכת ליועצת ופתחת את הדברים, מאידך, זהו רק תחילת התהליך, חשוב, שתהיי בתוך תהליך של טיפול. פני שוב ליועצת ןבדקי איתה היכן את יכולה לעשות תהליך כזה. ישנם מקומות המטפלים בבני נוער ללא עלות. אינך צריכה לדאוג, הרגשות יופיעו שוב רק שהן (הרגשות) זקוקות למקום הבטיח להוציא אותם וכרגע בבית זה כנראה לא המקום שמעורר ביטחון....מה דעתך לפנות שוב ליועצת ולבדוק איתה מקום לטיפול?

שלום אורית , אני מאילת ולא ידוע לי את מקומות שמטפלים בבני נוער ללא עלות. מקומות טיפול אחרים עלולים להיות בעייתיים בשבילי כי אני לא רוצה שההורים שלי ידעו על כול זה, אני חושבת שהם לא יבינו. האם יש דרך אחרת לטפל בזה אולי?