נעדרתי מכאן דיי הרבה זמן וזאת בגלל רצף האירועים שחוויתי בחודש האחרון.אני למען האמת יותר בדיכאון מתמיד.

הכל התחיל ב"לילה לבן" שבו פשוט לא יכלתי לישון...לא עצמתי עין.יום קודם לכן ביליתי את כל אחה"צ במיון,עברתי סדרת בדיקות החל מא.ק.ג ועד לבדיקות דם.זאת בעקבות בליעת כדורים.לא יכלתי כבר לשאת את הכל.נשברתי.שוחררתי לאחר שהרופא ווידא שלא נגרם נזק לכבד.מאז הכל רק התדרדר.הייתי בצפון לשבועיים,אצל קרובי משפחה,אך משם כבר נוצרו כל מיני חיכוכים שאילצו אותי לעזוב ולחזור לבית בבושת פנים.הלכתי לפסיכיאטר שלי פעמיים,בפעם השניה ללא תור מה שגרם לי להכנס לחדרו רק לאחר שעתיים.הייתי בלחץ מטורף ובדיכאון,הוא המליץ על אשפוז אך ברגע האחרון טען ש"אין מקום" באותו ביה"ח פסיכיאטרי ומה שכן פנוי נמצא במחלקה סגורה-משמע חולי נפש.המשיך בלתת כל מיני תירוצים ואף טען ש"ידיו כבולות" ולא ניתן להציע לי אופציה אחרת,ורק אם אוכל "להבטיח" שלא אפגע בעצמי.נניח.יצאתי מהחדר שלו מתוסכלת יותר מתמיד,מפוחדת,נמאס לי כבר מהכל,הכל.

אני לא נוטלת כדורים מהסיבה הפשוטה שזה לא עוזר,ולא משנה את המציאות שאיתה אני נאלצת להתמודד.אני מתחילה להגיע להבנה שאין בעצם מישהו שיוכל לעזור ולסייע,ומה שנותר זה באמת לגאול אותי מייסורי,כי זה מה שזה,ייסורים.

אני לא מתכוונת להמשיך ולהתמודד עם הכל,להתייסר במשך יום שלם עד לרגע שבו מגיע הלילה ואני זוכה לכמה שעות של מנוחה וחסד.לא תודה.

זהו,התפרקתי.