מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר אילן וולקוב
פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/
אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

היי

25/01/15 22:58
14 תגובות

חדשה פה.אין לי מושג כל כך מה אני אמורה להגיד או איך לתאר דיכאון אולי כפי שחלק מצפים או כסיבה להיותי כאן.דיכאון זה חלק ממני וממי שאני.
כשזה עובר איתך שנים רבות כל כך,כמעט כמו השנים שבהן אתה חי,כמעט כמו מספר החברים שהחלפת,כמעט כמו השירים העצובים ששמעת כל החיים,זה נטבע בך וחלק גדול מזה הופך לחלק מהאישיות שלך גם אם תרצה וגם אם תסרב ותדחף אותו בכל הכוח.
רציתי לוותר כל כך הרבה פעמים.אבל הרמתי את עצמי בכל פעם.אולי חלק קטן שבי מאמין שלחלק קטן אחר יש סיכוי להתעורר ולעשות מהפכה קיומית ומהותית ולעשות שינוי.לא רק בחיי אנשים כפי שאני שואפת,אלא בחיים האומללים שלי.
בכל מקרה לא ארחיב כרגע,רק אגיד שכרגע אני נמצאת בתקופה מאוד לחוצה,וסבלתי לאחרונה מהתקף חרדה שהתבטא בהיפרוונטילציה וספאזם של השרירים.
התחלתי לקחת היום צפרלקס,ויש לי גם מרשם ללוויראן.מישהו יכול לתת לי מידע על התרופות?
קצת מוזר לי לחשוב שאני מכניסה חומרים כימיים לגוף ולמוח,כאלה שאמורים לעכב לי את הסרטונין בסינפסה בתאי העצב.אך מצד שני לא נשארו לי כל כך ברירות ולפעמים שווה לנסות הכול רק בכדי להגיד שניסית
אשמח למענה,דעות,מחשבות,הגיגים,או כל דבר אחר.
הא,ונעים מאוד.


תגובות

אלי-זיו
27/01/15 12:05

שלום לך

זה המקום לספר על חרדות פחדים שתוקפים אותך. כלנו למודי "נסיון" בתחום ורוצים באושרך!

blonda1987
27/01/15 20:33

כיצד מתחילים לספר חיים שלמים?


 

שלום לך וברוכה המגיעה- כמובן שמתחילים צעד צעד, והכי הגיוני בדרך כלל החוויות שקורות כעת, ביוםיום. נשמע לי שאת עושה בימים אלה ממש צעדים חשובים לנסות לעשות שינוי. אף אחד אינו נלהב ליטול תרופות, אבל כמו שאמרת 'לפעמים שווה לנסות הכול' על מנת לנסות להחלץ מסבל מתמשך. יכול להיות שמשתתפים אחרים בפורום יכולים לספר לך מנסיונם על ההתחלה של נטילת תרופות. מיכה וייס, פסיכולוג קליני.

מדוכא
28/01/15 10:34

כדורים פסיכיאטרים לא מומלצים לדיכאון הם לא מתאימים לכל אחד ואפילו יכולים להחמיר את המצב אם את לא אובדנית מדבר מניסיון

אלי-זיו
28/01/15 15:05

שלום לכולם

לגבי דבריו של מדוכא אני לא מסכים אבל נוסף לתרופות קבלתי גם תמיכה פסיכולגית שמאוד עזרה .

blonda1987
28/01/15 18:07

פסיכולוגית לא עוזרת.

לא עוזר לי לשתף בן אדם ולשמוע אותו אומר לי שהנפש שלי פצועה ושזה לגיטימי להרגיש ככה.

זה לא נותן לי כלים להתמודד או לשנות כלום,אם אפשר בכלל.

 

כמו שאת רואה יש דעות שונות ביחס לטיפול תרופתי, והאמת, גם לגבי טיפול פסיכולוגי. אבל נראה לי שזה לא רצוי לשלול אפשרויות, ואפילו אם כבר היה נסיון לא מוצלח עם תרופות מסוג מסויים, או עם טיפול עם מטפל או מטפלת מסויימים, אני חושב שכדאי לשמור גם על האופציות הללו פתוחות.

בלונדה יקרה.( מעניין למה בחרת דווקא את השם הזה שיש בו דווקא מן סוג של קלילות ואולי כאילו מישהו שלא לוקח את עצמו ממש ברצינות) ראשית.אני מברכת אותך על הצעד האמיץ שלקחת ולשתף את הרגשתך כאן וכולי תקווה שתמצאי מענים לשאלותייך. שנית: את נשמעת לי בחורה מאוד אינטליגנטית ובכל זאת כאשר הדברים מגיעים לטיפול בך נראה כאילו אין לך כוח או אנרגיה להפעיל את הראש ו או את המוטיבציה. אני רוצה להתייחס למה שכתבת בהקשר של טיפל פסיכולוגי: מטפלים מאוד שונים אחד מהשני לא רק באישיותם אלא גם בכלי עבודתם. את יכולה להגדיר לעצמך שאת מחפשת כלים להתמודדות עם דיכאון ולחפש את המטפל הנכון ו או את האנשים הנכונים . מתן לגיטימציה לכאב הנפשי מבלי לתת כלים להתמודד איתו זאת עבודה חלקית ביותר....טיפול אגב, לא חייב להיעשות אצל פסיכולוג הוא גם יכול להיות אצל מישהו שמתמחה בגישת טיפול מסוימת (כמו טיפול גופנפש)ביחס לטיפול התרופתי, כתבתי כאן במדריך פוסט שלם על תרופות, קראי אולי זה יכול לסייע לך. נשמע לי שיש לך המון על הלב והדיכאון הזה שאת חווה לא בא משום מקום אלא בתגובה לדברים לא כך כך נעימים שהתרחשו בחייך, אנא שתפי אותנו במה שעבר עלייך. הכתיבה שלך היא כמו שירה אבל מקפלת בתוכה כאב עמוק ולא הוא אינו חייב להיות חלק מהחיים ובטח שלא לכל החיים. מה את אומרת?

blonda1987
29/01/15 19:48

היי אורית.

תודה על ההתייחסות,יכלתי להרגיש שהיא באה ממקום אמיתי.

זה נכון,אני חסרת מוטיבציה.אני מוכנה לשנות עולמות בשביל אחרים,בשביל אנשים שאני אוהבת או בשביל אנשים שזקוקים לזה,ובגלל זה אני גם לומדת תחום מסויים בהקשר הטיפולי.אולי כי יש לי עדיין תקווה לגבי האנושות,לגבי עצמי אני מניחה שקצת פחות.

אני בת 27,

הילדות והנעורים שלי לא היו קלים,הם טומנים בחובם מספר טראומות הזכורות במעורפל,וביטחון עצמי שהתרסק לקרשים.

אני חושבת שזו הסיבה שבגללה בעצם אני לא זוכרת את רוב החיים שלי עד גיל 18,אבל זה בעצם יותר גרוע,כי הזכרונות אמנם חלפו ברובם,אך נשארתי עם המטען העצום הזה בתוכי,עם ההרגשה הזו שאין טעם לכלום,שאני לא שווה כלום ושבטח לא מגיע לי כלום.

כל המטען הזה גרם לי לא לסמוך על אנשים בעיקר,ועל העולם הזה,ותמיד עשיתי רבות בשביל אחרים,גם כשזה לא השתלם,או גם כשקיבלתי כאפה כזו או אחרת היישר לפנים.עשיתי דברים שלא רציתי בכדי לרצות את האחר ולהרגיש לכמה רגעים אהובה,מקובלת אולי.לאט לאט למדתי על חלק ממי שאני,והיום אני עושה את שאני רוצה לרוב,איני מתביישת להגיד לאדם על דעתי,כל עוד היא אמיתית והיא בבעלותי.לכן נפרדתי מהמון אנשים בדרך,אנשים שלא באמת היו שם בשבילי,אנשים שלא הכניסו אותי באמת לעולם שלהם.

היום קשה לי לפתח קשרים,ובמיוחד קשרים אינטימיים.

אם תניחי אותי בקבוצה גדולה תשמעי אותי רועשת וגועשת,אבל כשזה אחד על אחד אני נלחצת וסוגרת את עצמי.

אני לא באמת יודעת מה אני רוצה,ואני לא סגורה על שום דבר שאני עושה כרגע או בכלל.

אני לא מרגישה שיש שם עבורי משהו משמעותי.

אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה להרגיש משהו.משהו שקשור לרגשות שלי עם עצמי.נראה לי שאיבדתי את היכולת.איבדתי את החלק הזה בלב שהיה אולי קיים שם לפני שנים רבות.

במשך הזמן שנים חשבתי על מכתב שאשאיר לכשאעזוב.מכתב שאומר שלא יכלתי להסתדר פה,שהעולם הזה לא יכל להכיל אותי.אף פעם לא הרגשתי במקום בו אני אמורה להיות,וכל שרציתי היה להרגיש ככה לפחות ליום אחד.

כרגע אני לומדת אז אני דיי עסוקה בלימודים,אני פרפקציוניסטית שנותנת הכול כשאני מחליטה על משהו.מנסה להתגללגל.להיראות נורמלית.ללכת "בתלם" כפי שנקרא.

ולא,עדיין אין לי מושג מה לעשות.

עדיין כשאני נשכבת לישון זה הדבר הראשון שעולה לי לראש.השברים,החוסר שלמות הזו.דבר שאיני יודעת אם איי פעם יוכל להתחבר ולמצוא את מקומו.

 

 

בלונדה יקרה. זה מכתב קשה. בעיקר קשה לשמוע עד כמה - את שנותנת כל כל הרבה מקום לכולם מוותרת על עצמך. לא לזכור את החיים עד גיל 18 אומר שהיו שם דברים שכפי הנראה אינך רוצה לזכור. מאחר ואינך נמצאת עם אינטימיות ביחס לעצמך ברור שקשה לפתח אינטימיות עם האחר. את לומדת תחום טיפולי , כפי הנראה לא רק בגלל התקווה אלא גם משום שיש לך כנראה יכולת להיות אמפתית, להקשיב, להבין ולפעול מתוך המקום שרואה את האחר. אני יכולה להרגיש את זה מהאופן שבו את מתבטאת וכן זה כישרון וזו יכולת. מה דעתך להתחיל לחשוב על עצמך כעל מטופלת ולשאול את עצמך מה המטופלת הזאת הייתה רוצה עבור עצמה? אני חושבת שמה שאת צריכה עכשיו זה מקום שקט ומארגן שיכול להכיל את כל החלקים האלה בתוכך: אלו החזקים, הרעשניים ואלו הכואבים והנחבאים ותת לכולם מקום של כבוד להשמיע את מה שיש להם ויש להם. מה דעתך?

שרון-76
31/01/15 2:48

בלונדה הי,

קודם כל רוצה לומר לך שממש מבינה את התחושות הקשות שתארת כאן. גם אני באה מבית בו עברתי סדרת אירועים קשה עד לבגרותי, אני היום ממש תכף בת 39. רוצה לומר לך כמה דברים אני אנסה כי זה בטח הרבה וארוך, וחלקם גיליתי בשנתיים האחרונות וחלקם מוקדם יותר. קודם כל לפני הכל היה לי מאוד חזק משהו שאמרת ורוצה לומר עליו תחילה: את לא חייבת ללכת ב"תלם". מה שהחברה מגדירה כנורמטיבי לא בהכרח מתאים לכל אחד מאיתנו. החברה היום בנויה מתבניות והרוב הגדול ינסה להכניס אותך לתבנית הזאת. זאת גם הסיבה שחלקנו מרגישים ככ נורא בעולם הזה. כי אין קבלה של הכל, יש בדר"כ קבלה של מה שמקובל ועד שהדבר הזה לא ישתנה אני לפחות ומכירה עוד אחרים נמשיך להאבק שיש המוני סוגי אנשי ומכאן גם המוני סוגי חיים ואורח חיים. אינך צריכה ללכת כפי שכולם אומרים רק כדי להרגיש "נורמלית" את מספיק טובה כמי שאת גם כשאיני מכירה אותך. אני בטוחה בזה. הרבה פמים חשתי בחיי שךא מספיק הטראומות שחוויתי, הדכאון החרדה המחשבות האובדניות עוד הייתי צריכה לנסות להשתנות עבור החברה או עבור אנשים, ולכן מאוד מאוד שמחתי לקרוא שאת מצמצמת את מעגל החברה סביבך לאנשים שמיטיבים איתך. אין זה אומר שאני מעודדת הסתגרות חלילה או פרישה מהחיים ממש ממש לא! אני כן חושבת שלי מה שעזר זה לנפנף את כל מי ששופט אותי ולא מקבל אותי כפי שאני. דרך אגב גם התרופות בעיני הן כאלה והפסיכיאטריה גם כן. הנסיסיון להנדס אותך במקום לתת לך חיק חם להיות עם כל הכאבים שלך וגם הסבל. זה נשמע שאת עושה דברים שאת כן אוהבת ושמחתי לקרוא את זה. אני עצמי הייתי לוקחת תרופה לא מעט שנים ונגמלתי. ואני רואה כמה הן צרה צרורה הדברים האלה - כמעט הייי אומרת שרצו לסמם אותי כי החברה לא בנויה ואין לה כלים להתמודד עם נ=אשנים כמונו שזקוקים באמת לאהבה חום וחיק חמה לגדול בו. אני ממש מקווה שתדעי לאסוף את זה לעצמך בדרך, לתת עבור עצמך רק את מה ש א ת חושבת שנכון וראוי לך ללא התערבות של אחרים מה טוב בשבילך. משפחת הציפרקלקס מוכרת לי מאוד ואני יודעת שזה אולי אולי יכול להיטיב לזמן קצר הבעיה מתחילה שהתרופות האלה מאוד ממכרות ויש להן השפעה נוראה על האדם אבל לא ארחיב, אם תרצי נכתוב על זה בפרטי. אני אישית יכולה להבין כמה משא החיים הוא קשה עבור אנשים פצועים כמונו, ומחשבות ההתאבדות קיימות אצלי יום יום. אבל אני חיה עם זה. היום אני יכולה לומר לך שאני אדם שמקבל את עצמו יותר ויותר עם הדכאונות והתקפי החרדה שבאים מדי פעם, זה ממש לא קל להכיל אבל זה ממש אפשרי בעיקר שאני לא נותנת לאחר לחבל לי באורח חיי גם כשהוא שונה מאורח חיי הרוב. אני יודעת גם שנדמה הרבה היה לי בצעירותי שרציתי להשתייך (הרי כולנו רוצים, לא?!) ולכן רציתי להיות "נורמלית" או כמו כולם, ובכן אני לא כמו כולם ולא אהיה ולפעמים חושבת מה טוב (רגע אופטימי :) ) כי יש לי את דרך חיי והרבה אנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי ומכבדים אותי כפי שאי והטיפול היחידי הראוי הוא אנשים שעוזרים זה לזה. מדברים זה עם זה על הכל ולא חוששים או מתביישים. נכון הפורום הזה קיים ומראה גם שאנחנו עדיין ב"הסתר" אז אני מאוד מעודדת לשתף. את העבר את ההווה והעתיד. בעיני זו הדרך הבריאה ביותר לחיות. אנשים שחווים אותו סבל יש להם כלים פי אלף על פסיכולוג או פסיכיאטר שאין לו ברבים מהמקרים מושג קלוש מה את חווה. לעומת זאת אנשים כמונו יכולים להכיל זה את זה מבלי לשפוט או לנסות לרצות שתהיי אחרת עבורנו.
אמרתי המון ועדין מרגישה שלא אמרתי כלום, אז אשאיר עוד לאחכ אם תרצי לשמוע. את גם מאוד מוזמנת לכתוב לי כאן בפרטי אם תרצי. ודבר אחרון - מאוד הזכרת לי את עצמי במקום מסוים, גם אני חיה חברתי מתה על אנשים (כאלה שהם לא חארות, מהם אני מתרחקת כמו מאש) ואם לא יודעים נדמה שאני ממש אש בסביבה של רבים. אבל האמת היא בתוך בפנים אני שק של דכאון קשה... אבל אני גם אומרת את זה בחיוך כי היום אין לי מה להסתיר ואינני מתביישת שבמי שאני ובטח ובטח לא במה שעשו לי כי עשו לי את זה במשפחה או בדרך הטיפולים שלי ולא עשיתי לעצמי כל רע, כך שכל הבושה למי שמגיע לו ולא לי. מאחלת לך הרבה בריאות וכוח, והאמת נשמע שיש לך, בחיי

שרון

שרון-76
31/01/15 2:56

לך בלונדה ולמדוכא אני גם רוצה לומר בנוסף שיש בפייסבוק המון קבוצות שמדברות ופותחות וחושפות בשמן או בעילום שם (לטעמי תמיד עדיף בשמנו כדי להתחיל להתרגל שמותר לנו להיות מי שנאחנו כמו שיש, אבל מכבדת מאוד את הרצון של מישהו לא להחשף, כמו פה) וכל זה קורה מבלי שמישהו יציע טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי מיד או ידחוף לכם כדורים שיעצבו את אישיותכם לפי איך שהחברה טוענת שאדם "צריך להיות", אז הנה כמה מהן קצת חריפות אבל משם אפשר להתגלגל להמון מקומות, חשוב לי לומר שלא עם הכל אני מסכימה שם מה שכן יש לי שם רשות להיות מי שאני (בעיקר בקבוצה הראשונה)

https://www.facebook.com/sBreakthe

https://www.facebook.com/groups/107707539249170/

אני למשל משוחחת עם המון המון אנשים בפרטי וגם בגלוי על בעיות שלי המכאובים שלי ויש שם הרבה אנשים שחווים את אותו הדבר ומנסים להתמודד בעזרת עצמנו ללא צורך ב"הנדסה אנושית" כמו שאני קוראת לזה. בני אדם עוזרים לבני אדם. פשוט.

שרון

 

IMRM
31/01/15 6:43

לבלונדה 1987 בלונדה את מקסימה, את משהו, קראתי את הפוסט שלך וראיתי את עצמי בצעירותי, למעט הקטע האחרון שאת רושמת על להשאיר מכתב .., את זה עלייך למגר ממחשבותייך, מעבר לכך את נהדרת, אילו רציתי לספר על עצמי על רגשותיי ותחושותיי ועל עברי פשוט להעתיק אותך,  בכל אלה ניתן להגיד שהתגברתי, ראי סיימתי אקדמיה לבלט קלאסי , הייתי בשירות המדינה ובסה"כ צברתי לקצבה 27 שנים...  היום אני בקצבה כפי שכבר כתבתי מהמדינה, אבל גם עובדת מבוקר עד לילה. את כל כך צעירה רק בת 27 והחיים לפנייך, חמודה תנסי, בינתיים, לשקוע פחות בסבל הזה ולקדם את עצמך לקראת מטרה מוגדרת שתציבי לעצמך, משהו שאת רוצה להגיע איליו ואל תוותרי. אני מדברת מניסיון, ראי למרות כל ההילה שבמקצוע שלי (ההופעות וההדגמות....), ולמרות עוד פרטים שלא הייתי מעזה כאן למסור מפאת החיסיון של שמי, לכאורה שמדברים על עוצמה אישית, עד היום אני טיפוס שונה מאוד מהאחרים, בהחלט שקועה קצת יותר מידי בתוך עצמי, אני טיפוס מעט מנותק מהסביבה,  כל דבר אני מנתחת ובוחנת בכל ההיבטים שלו, בעלת דיעות, זה טוב וגם לא טוב. אבל תמיד יש לי משהו שאני רוצה להגיע איליו או להשיג... אם אשים את אלה על כף המאזניים אז הטוב או הרצוי גובר, לשון אחר אני בהחלט מרוצה מהשגיי. בלונדה מותק, תקבלי את עצמך ואפילו כל מה שעבר עלייך, אל תשקעי יותר מידי כי זה קורה ללא מעט אנשים ואפילו אין להם את כלי הביטוי והיכולת שיש לך להבין את החסכים, שימי לעצמך מטרה ותצחקי לך בליבך כי מכאן ואילך אחריי המבול כי אני רוצה (כל  מה שתחליטי).

IMRM
31/01/15 13:28

תיקון שם, כוונתי הייתה לבלונדה 1987