ממש בקרוב, חוגגת יום הולדת שנה להתקף החרדה הראשון שלי, כן חוגגת. חוגגת את זה שבזכות ההתקף התקרבתי לעצמי, מצאתי את עצמי, גיליתי את עצמי ואת היכולות המטורפות שיש לי להתגבר על כל דבר בזכותי ורק בזכותי. לא היה קל, למעשה עדיין לא קל וכל יום זה השרדות כל יום סוג של ניצחון. אחרי תקופה נוראית של רצף אירועים במשפחה לחץ מטורף בעבודה ובלימודים זה הגיע - ההתקף הראשון, לא יכולה לשכוח את הרגשת חוסר האונים שהדבר הזה הביא איתו..מפה והלאה המצב רק הולך ומתדרדר..ביקור במיון בפעם הראשונה חזרה לעבודה לאחר כמה ימים ואז שוב התקף וחוזר חלילה..חסרת יכולת לשבת בעבודה בלי לבכות לרעוד ולהיות חסרת מנוחה זה הגיע למצב שהיו שואלים אותי מה שלומך הייתי פורצת בבכי..נאלצתי להתפטר, הפסקתי לצאת, הפסקתי לצחוק ,הפסקתי להנות ,הפסקתי לחיות..ואנשים לא מבינים, מפחדים שמא ידבקו בדיכאון אומרים לך שיהיה בסדר ומה הבעיה "להרים" את עצמך? אנשים שלא חוו התקף חרדה לא יצליחו להבין לעולם מה עובר בראש לאיזה מקומות אפלים הדבר הזה יכול לקחת אותך..המצב היה כ"כ גרוע שאפילו לשירותים הייתי צריכה ליווי, שיבדקו שאני בסדר ושלא קורה לי כלום תחושת חוסר היציבות דבקה בי. אחרי שלושה חודשים כאלה החלטתי שדי. לא רוצה להכנע לחרדה לא רוצה יותר דיכאון. החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים ושומרת על עצמי התחלתי טיפול בפסיכוטרפיה (לא מאמינה בכדורים-הם אמנם משתיקים את הספטומים אבל לא פותרים את הבעיה), התחלתי לדבר,להכיל ולהבין שהתקף החרדה שקיבלתי הוא בעצם מתנה. מתנה שגרמה לי להבין שאני צריכה לעשות שינוי- לעזוב עבודה שבלשון המעטה ממש לא אהבתי, להתחיל לשים את עצמי במרכז ולעשות וליצור ולעבוד במקום שיביא לי סיפוק ולא לוותר! לא לוותר לעצמי לא לוותר להתקף אלא לקבל אותו ולהבין שזה חלק ממני שהוא כאן נוכח ולא מתכוון להעלם.להבין שמהיום והלאה אלו החיים החדשים שלי וצריך להתמודד איתם עם כל הקושי שהדיכאון והחרדה מביאים איתם..היום אחרי כמעט שנה יכולה להגיד שאני גאה בעצמי שכמה שהיה קשה אפילו קשה מאוד אין ייאוש..אמנם יש עוד דרך,אפילו ארוכה, אבל מצליחים לראות את האופק והוא כבר לא אפור ומעונן כמו שהוא היה נראה בהתחלה! תאמינו בעצמכם ביכולות שלכם תלמדו להכיל ולקבל את ההתקפים ואת הדיכאון קשים ככל שיהיו..מאחלת לכולם להיות שלווים ורגועים!