מנהלי קהילה

פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/

אורית זאבי יוגב

מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

כמונידיכאון וחרדההתלבטות איך להמשיך

התלבטות איך להמשיך

אומללה

03/02/15 16:17

9 תגובות

היום אני בת 31. מאז ומתמיד הייתי אנטי ומדוכאת. היו תקופות שהייתי שמחה ואם זה קרה זה תמיד היה בהגזמה. נקרא לזה היי. לא הכי חייכנית בתמונות מהילדות וגם בבגרות לא הייתי עליזה. כשהיו שואלים אותי מה נשמע הייתי עונה "לא טוב". אימי לקחה אותי לפסיכולוגית של קופת חולים בגיל 14. סבלתי נורא עקב היכרות קצרה עם בחור מחו"ל שהכרתי וחזר למולדתו. לא רציתי ללכת לבית הספר. הפסיכולוגית הפנתה לפסיכיאטרית והיא המליצה על כדורים. אמא לא הסכימה. בזמנו סבלתי גם מזיעה בידיים. זה נורא העציב אותי. מאוחר יותר עברתי ניתוח. בגיל 20 שוב פניתי לרופאת המשפחה שהפנתה דחוף לפסיכיאטר (שגם אמא שלי הייתה מטופלת אצלו. ראוי לציין שסבי התאבד מדיכאון) והוא דחף לי כדורים. משנת 2004 ועד היום לקחתי פלוטין וליקרביום על בסיס קבוע יומי ולעיתים רחוקות קלונקס. לאחרונה בפעם השלישית בחיי מאז נטילת התרופות הפסקתי לקחת על דעת עצמי. המצב חמור ביותר. אני בוכה כל יום. בגדול לא מצליחה להחזיק מעמד בעבודה מעל חודשיים. כעת מצליחה להחזיק מעמד רק בגלל שזו עבודה של 4 שעות. אני לא מוכרת בביטוח לאומי למרות שמאובחנת כבי פולאר וקשה לי להתקיים ממשכורת של 2000 שקל. לאורך כל השנים תמיד הסתיים בפיצוץ חוזה העסקתי מול המעסיק. אני אימפולסיבית ואובססיבית ושמנה. נחשפתי לעולם חדש נגד רפואה פסיכיאטרית והזדעזעתי כשנכנסתי לעומק הנושא והבנתי איזה אסון שהכנסתי את כל הכימיכלים האלו לגוף. אותם אנשים שהם נגד הכדורים מציעים טיפולים אלטרנטיבים של שיחות. מדיטציה. יוגה .עיסויים וכל מיני דברים שאני מאמינה שיעזרו אבל עולים המון כסף. שמעתי על רמוטיב. קראתי כאן שזה לא עוזר. יש לי תור ב 22 לפברואר לפסיכיאטרית שלי ואני מפחדת שהיא תנזוף על שהפסקתי לבד לקחת כדורים. אני בכלל עצבנית שהתורים ארוכים ואין פיתרון אחר חוץ מהכדורים. רק מלקרוא את תופעות הלוואי בא לי למות. מה אתם מציעים? היא בטח שוב תדחוף לי כדורים. התחלתי תהליך של תזונה לפי הסוג דם. אני טבעונית כבר מספר שנים אך הגוף עדיין לא נקי מרעלים בגלל התרופות. אני משתדלת להיות פעילה ספורטיבית. זה לא מספיק להרגשה הטובה.

תגובות

ד"ר מיכה וייס

04/02/15 7:40

אני יודע מדברים שקראתי שיש חשדנות לא מועטה בקהילה לגבי טיפול תרופתי. ואכן לחלק מהאנשים יש תופעות לוואי שלעתים יותר קשות מהיתרון שבנטילת התרופות. אבל לרוב הם מועילים! ולנסיוני יכולים לשפר את איכות החיים בצורה משמעותית. יחד עם זאת זה לרוב לא מספיק, וכיום, כשאת בוגרת יותר, ומנוסה יותר, חשפי לעצמך בנוסף לטיפול תרופתי שכנראה שוב יומלץ לך, את הדרכים הנוספות לעזור לעצמך. אל תוותרי. מיכה- פסיכולו קליני.

אומללה

04/02/15 7:48

כפי שציינתי, אני עובדת רק 4 שעות ומרוויחה בהתאם. 2,000 ש"ח. אני לא נתמכת בביטוח לאומי ואין לי שום הכסה נוספת. כל הטיפולים האלו, הרגשיים עולים נורא ביוקר. למה אין משהו של קופת חולים בחינם? איזו תמיכה נפשית של פסיכולוג בחינם?

ד"ר מיכה וייס

04/02/15 7:56

למיטב ידיעתי בקופת-חולים כללית יש במרפאות הציבוריות שירותים חינם- באיזה אזור את גרה?

אומללה

04/02/15 14:46

אני גרה בקריות. מטופלת במרבך. הפסיכיאטר שהיה לפני מספר שנים ב 2009 נתן לי 30 שיחות בחינם עם עובדת סוציאלית. מאז לא קיבלתי שיחות בחינם. איך אפשר להגיע לשיחות בחינם?

ד"ר מיכה וייס

04/02/15 20:40

אינני מכיר את המצב באזורך, אבל לעתים במרפאות הציבוריות ישנן קבוצות טיפוליות שיכולות להיות מאד מועילות,ופחות מוגבלות למספר פגישות. אני מציע לך לבדוק. מיכה.

אלי זיו

05/02/15 10:40

אומללה שלום

השלב הראשון לדעתי זה הכרה בביטוח לאומי כמו שאני עשתי כדאי להעזר בע"וס שילווה אותך.

היות והתנהלותמול הביטוח לאומי יהיה מתיש.

ע"וס נמצא במרפאה הפסיכיטרית של קופת חולים .

תוכלי לקבל קצבה מביטוח לאומיוידאגו לך לתעסוקה נתמכת שתתאים לך

הרבה אושר ושלווה .

אורית זאבי יוגב

05/02/15 19:07

אומללה יקרה. אני מבינה את התסכול והכאב שלך יחד עם זאת אני חייבת לאמר לך שאת מכניסה את עצמך ל"מנהרה" לא טובה. כמי שעבדה שנים ארוכות במחלקות פסיכיאטריות וגם הייתה מוכנה (גם היום) לטפל באנשים שסובלים ממחלות פסיכיאטריות ללא תרופות (עד ש מתחיל התקף אם מתחיל...)אני יודעת שמחלה פסיכיאטרית דומה לכל מחלה אחרת (סוכרת, לחץ דם ואחרות) ולעיתים אין מנוס מלקיחת טיפול תרופתי במקרה הטוב עד שההתקף מתאזן ובחלק מהמקרים לכל החיים. לעיתים התרופות משלימות רכיב כימי שחסר או עודף במוח וגורם לכל הטלטלות בהרגשה ובהתנהגות. אני מכירה את ה"עולם" שמתנגד לתרופות ומפחיד עד מוות את כל מי שקורא אותו. מדובר בהקצנה מטורפת ולא מותאמת למציאות. אישית ראיתי אנשים ששכבו במיטות בדיכאון והיו במצב כה חלוש שאפילו לא קמו לעשות את צרכיהם....ולאחר טיפול תרופתי חזרו לחיים . מטופל שלי עם מאניה דפרסיה שהתנגד לטיפול תרופתי והגיע לעברי פי פחת, החל בעקבות הטיפול ליטול תרופות וכיום (שנה וחצי אחרי) , רזה, אוכל בריא , מתעמל, לומד באוניברסיטה ונמצא בזוגיות ולא ....אני ממש לא מקבלת אחוזים מחברת התרופות אבל עצוב לי שאנשים מוכנים לסבול מהמחלה ולהרוס את חייהם רק בשל אידאה. ברור שעדיף ללא תרופות אבל כאשר שוקלים במאזניים חיים של סבל וחוסר איזון מול חיים שעשויים להיות טובים אבל עם טיפול תרופתי. נראה לי שהבחירה די ברורה....לא כך?