מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר אילן וולקוב
פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/
אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.
כמונידיכאון וחרדהאני חייבת לשפוך בפניכם את לבי...

אני חייבת לשפוך בפניכם את לבי...

14/03/15 19:53
8 תגובות

שלום לכולם,

מצד אחד אני מתה לספר למישהו את כל מה שעבר עליי ומצד שני, מדובר בסיפור כ״כ ארוך שרק המחשבה על לשטוח את כולו בפניכם מייגעת אותי, מה גם שאני חוששת לייגע אתכם. משום כך, אנסה להמעיט במילים ככל האפשר ועדיין להעביר לכם חלק מהסיפור לפחות, בכללותו. אתמקד רק במה שמטריד אותי ברגע זה ממש ולא בסיפור כולו. אז ככה: יש לי אח אחד, שצעיר ממני בכמה שנים. מאז שהוא נולד, ההורים שלי הפלו בינינו בצורה קיצונית. התפיסה הרווחת בבית היתה שהוא קדוש ומושלם ושאני השטן בהתגלמותו וכישלון חרוץ. תפיסה זו נגדה לחלוטין את המציאות, כיוון שמאז ומעולם הייתי ילדה מאד טובה, חכמה, מוצלחת, יפה וכו׳ (אני לא מתכוונת להישמע יהירה, אבל כזו הייתי). עשיתי הכל כדי לרצות את ההורים שלי ומעולם לא עוררתי בעיות וכל הורה היה שמח לבת כמותי. היו לי ציונים טובים, התקבלתי לתיכון נחשב בעירי, התקבלתי לתפקיד איכותי בצבא, הוצאתי ציון מאד טוב בפסיכומטרי למרות שניגשתי לבחינה פעם אחת בלבד ואחרי קורס מקוצר, התקבלתי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה וגם שפ הוצאתי ציונים טובים, היו לי הרבה חברות והרבה מחזרים והייתי בעלת מידות טובות באופיי. האפליה שעליה אני מדברת באה לידי ביטוי בהתעללות נפשית ופיזית שכוונה כלפיי באופן בלעדי. הייתי חוטפת מכות רצח על בסיס קבוע ונאמר לי לעיתים תכופות שאני שמנה, טיפשה, רעה, זונה (סלחו לי על הביטוי) וכו׳. מאחר וזה כל מה ששמעתי כל הזמן, התחלתי להאמין בזה. לדוגמא, בהיותי בת 14 בערך כמעט והפכתי לאנורקסית והמחזור שלי נעלם למשך תקופה ארוכה בגלל שלא אכלתי. בעוד שזה היחס שלו אני זכיתי, את אחי היללו ושיבחו כל הזמן וגם כשביצע מעשים פסולים כאלה ואחרים לעולם לא העזו להעיר לו על כך. כשבגר, החל גם אחי להרביץ לי וקרה לא אחת שאבי הצטרף אליו במקום לכעוס עליו. פעם גם חטפתי מאבי מכות רצח כי הערתי בטעות את אחי הקדוש משנתו. את כל מה שאני מספרת לכם מכחישים בני משפחתי בדיעבד בצורה גורפת. הם טוענים שהכל הוא פרי דמיוני או שאני פשוט משקרת וזה כואב לי אפילו יותר מן ההתעללות המדוברת עצמה. עד גיל 24 הייתי אדם מאד חזק והישרדותי ולא נתתי להורים שלי לעמוד בדרכי ולמנוע ממני להגיע להישגים (לדוגמא, אבי היה יכול להכות אותי נמרצות ומיד לאחר מכן הייתי מעמידה פנים כאילו זה כלל לא קרה ולומדת למבחן שהתקיים ביום שלמחרת, שבו השגתי ציון גבוה ככלות הכל). בגיל 24 משהו קרה לי: בבת אחת כוחותיי אזלו והפסקתי להילחם. נכנסתי לדכאון, התחלתי לסבול מחרדות ו-ocd, פרשתי מלימודי התואר הראשון ממש לקראת סיומם (כל שנותר לי כדי לסיים את התואר הוא שלוש עבודות) והחל מרגע זה, אמונתם של הוריי החלה להגשים את עצמה: בעוד שאחי היה קצין בצבא, חסך לא מעט כסף, התחתן ועשה שלושה תארים, אני, בגיל 36, לא יוצאת אפילו לדייטים, לא מסיימת אפילו את התואר הראשון ולא מסוגלת לחשוב אפילו על לימודים מתקדמים יותר. כמו כן, לא צברתי ניסיון מקצועי ממשי ואין לי קריירה או אפילו סתם עבודה ואני במינוס עצום, שגורם לי להיות תלויה לחלוטין בהוריי ולא להיות מסוגלת לעשות שום דבר ללא רשותם. לא זאת בלבד שלא הגעתי להישגים בחיי על אף גילי המתקדם, גם לא נהניתי מספיק מחיי ולא צברתי חוויות מהנות רבות. אחי נוסע לחו״ל כל הזמן בעוד שאני לא הייתי בחו״ל מאז גיל 21. אני חשה שחיי הולכים ומתבזבזים ושאמות ערירית ובחוסר כל וללא שום זכרונות טובים להתנחם בהם, בגלל שלא נהניתי מספיק מהחיים ולא צברתי חוויות חיוביות. היום אחי ואשתו בשרו לנו שהיא בהריון ועל אף ששמחתי על שתינוק יצטרף למשפחתנו, זה הצית בי את כל המרמור הקיים בי מחדש. העובדה שאמי התייחסה אליי בצורה מבישה ליד הוריה של גיסתי (היא מביישת אותי בפני אנשים פעמים רבות) ונתנה לאחי צ'ק שמן במתנה לא ממש שיפרה את הרגשתי. עכשיו הוא יוכל לנסוע שוב לחו״ל בזמן שאני נרקבת לאטי לבד בבית. אני לא רוצה להישמע כפוית טובה, כי אני יודעת להעריך את העובדה שההורים שלי מקיימים אותי מבחינה כלכלית למרות גילי המופלג. הם קנו לי דירה (שאותה עיצבו לפי טעמם, כי דעתי לעולם לא נחשבת, ולכן אין לי את הזכות לעצב את דירתי לפי טעמי) והם עושים לי קניות ומשלימים לי חשבונות. עם זאת, הם לא מוכנים לשלם בשבילי לפסיכולוג או לפסיכיאטר ולעולם לא יעלה על דעתם לשלוח אותי לשבוע בחו״ל כדי להחזיר לי את שמחת החיים שהיתה לי, אשר הלכה לאיבוד, ולרפא אותי ממחשבותיי האובדניות. כן, יש לי מחשבות אובדניות ואני מנסה להילחם בהן בכל כוחי. אני מטופלת אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר מטעם הכללית, אך הטיפול שלי אצל הפסיכולוגית עומד להסתיים בגלל שמדובר בשירות ציבורי ובינתיים הוא גם אינו עוזר לי. גם התרופות הפסיכיאטריות הרבות שניסיתי לא עזרו לי. כרגע אני סובלת מחרדה מתמשכת מדי יום במשך כל היום ולכן קשה לי לבצע אפילו פעולות פשוטות. פעולות פחות פשוטות כמו לסיים את התואר או להתחיל לעבוד קשה לי לבצע אפילו יותר. אני כ״כ רוצה לסיים את התואר הראשון (תמיד חשבתי שבגיל הזה יהיה לי דוקטורט), לפתח קריירה ענפה, להתחתן וללדת ילדים ולנסוע לחו״ל ולהנות מהחיים. מה שאני רוצה אף יותר, הוא להשתחרר מן התלות הכלכלית בהוריי ומאחיזתם השתלטנית ופשוט... לעשות מה שבא לי, כיאה לגילי. אני פשוט לא יודעת איך לעשות זאת. הבטחון העצמי שלי מרוסק וכוחות הנפש שלי דלים. רק רציתי לשתף אתכם בזה. בסוף בכל זאת יצא שחפרתי לכם...


תגובות

אנונימי-64
14/03/15 20:22

שבוע טוב מיכל מה שלומך

קראתי כל מה שכתבת וזו כלל לא חפירה, זה שיתוף וזו אחת ממטרות הפורום כאן. אני שומע שלא קל לך כיום ויחד עם זאת את בשלה לשינוי וזו יופי של התחלה. כיוון שהגדרת שהפוסט הזה מטרתו "רק לשתף" אז תודה לך על השיתוף ואם תרצי גם מדי פעם לשמוע תגובות שלנו בפורום אז רק תגידי ואני בטוח שתקבלי כאן יופי של תשובות ותובנות

שיהיה לך שבוע נהדר

עידן

לילי43
14/03/15 20:24

תודה רבה עידן :) האמת היא שאני דווקא אשמח לשמוע עצות ותגובות...

מיכל יקרה. קראתי והזדעזעתי. אכן, נשמע נורא. קשה מאוד לתפוס, שהורים שאמורים להיות תומכים ומעצימים הופכים למתעללים. הדבר הכי חשוב שאת צריכה לדעת ולזכור שזו ממש אינה אשמתך. הורים מגיבים כך מתוך הפתולוגיות שלהם עצמם (אולי יש להם קטע עם בנות....) ובאיזה אופן שלא ידוע , הצתת אצלם את הדחפים ההרסניים (יכול להיות שדווקא בגלל שהיית כל כך טובה ומתאמצת) - הדחפים הללו כלל אינם קשורים למי שאת. נהפוך הוא - העובדה שהצלחת ללמוד ולהשאר שפויה (למרות ועל אף ההתעללות הזו) כבר מעידה על כוחותייך. מה דעתך להתחיל להתנדב במקום כלשהו?, כך, תתחילי לאט לאט לאסוף כוחות, להיות בקרב אנשים. פני לשרותי הייעוץ באוניברסיטה בה למדת, יכול להיות שהם יוכלו לסייע לך לפרוס את החובות הלימודיות שעוד נותרו לך. נסי ליצור קשר זוגי דרך אתרי היכרות...הצטרפי לקבוצה שמטיילת בארץ. תחליטי שמגיע לך לחיות, לחיות טוב ולממש את חלומותייך. מה דעתך?

נוני--יה
15/03/15 19:50

הי מיכל יקרה, אני שומעת אשה חזקה ומודעת כותבת ומדברת.. ביקשת עצות... אני תמיד נזהרת בהן, למרות שעיסוקי הוא לתת עצות. האם יש לך חברות , בנות משפחה, מישהו שיכול לתמוך בשינוי שאת מבקשת .אולי הוא שם,ופשוט לא ביקשת עזרה... לפעמים זה ממש מועיל. כי מחכה שם מישהו לאות ממך, לכך שאת מבקשת.

אישית לגמרי, גם נעזרתי בחיי . גם בפסיכולוגיה "רגילה" וגם, הרבה בדרכים הוליסטיות. ביניהן, תטא הילינג. שמשהו בסיפור הכנה שלך, מביא אותי להציע לך לשקול. הרעיון לגבי שירותי הייעוץ במקום בו למדת נשמע לי ממש נכון. 

מאחלת המון הצלחה. אל תוותרי. השינוי, מעבר לפינה. 

מיכל, אני קורא כעת את המשך דבריך, ושאלתי מקודם התיתרה. לא שפר עליך גורלך המשפחתי, וכפי שתארת, ההשפעות קשות. ניתן היה לכאוב את הגורל הזה, ולכעוס על מי שהיו אמורים להתייחס אליך כראוי, עד אין קץ. אבל זה יוביל ל'התבחבשות' במקום. גם לי נראה שבמקום לעמוד במקום הכבד, סמני לך מטרה אחת שחשובה לך, ונראה לי שסיום התואר בהחלט עומד בקריטריון, והחליטי שאת נלחמת על זה. וכל השאר ימתין. נראה לך?

לילי43
17/03/15 17:22

היי, מיכה... אני מודה לך על תגובתך והתייחסותך להודעתי... אני בטוחה בכך שאחד הצעדים הראשונים שעליי לעשות הוא לסיים את התואר, אך אני סובלת מחרדה מתמשכת שאינה מרפה ממני וחרדה זו משתקת אותי ומקפיאה אותי. אני מרגישה כאילו רגליי וידיי נתונים באזיקים בלתי נראים ואיני מצליחה לבצע אפילו פעולות פשוטות. התחום העיקרי שמעורר בי חרדה הוא הלימודים ואני ממש פוחדת להתמודד איתם. אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לידי כתיבת הסמינריונים, למרות שבאופן רציונאלי, אני יודעת שאני מסוגלת לסיימם, שאני לא חסרה את הכישורים האינטלקטואלים הדרושים להכנתם ושאני אפילו יכולה להנות מהעניין. שאלתי אלייך היא כיצד להתמודד עם החרדה המשתקת הזו? אני מרגישה כמו אחת החולדות שהשתתפו בניסוי על חוסר אונים נרכש. כמוהן, גם אני קפואה וחסרת אונים.

אנונימי-64
17/03/15 17:34

בזמנו היתה בטלויזיה תכנית על איזה חיה דובון אולי או משהו דומה שקראו לו אוסו והיה פותר בעיות בשלוש תחנות. כל דבר היה מחלק לשלוש פעולות והבנות שלי אהבו את זה מאד. אני שנאתי כי על כל פעולה של האוסו הדבילי הזה אני ראיתי לפחות 5 או יותר פעולות שצריך לעשות לפני שעולים לשלב הבא. בטכניקות האימון האישי מקובל לאתגר את המתאמן לעשות פעולות קטנות. הטענה (המאד נכונה לדעתי) היא שפעולה קטנה היא כזו שהמתאמן לא חושש לבצע ויחד עם זאת זה כן מאתגר אותו. יוצא שיש תחושת הצלחה מצליחת האתגר ואפילו שיפור קטן לכיוון המטרה בלי התגובה האוטומטית של הדחיינות שלחלקנו יש אותה. מה שאני מנסה להגיד זה שאם באמת חשוב לך לסיים את התואר אז שבי מול דף נייר ותרשמי כל מה שצריך לעשות כולל כל פעולה ופעולה כדי להמשיך את הלימודים, אחרי זה במקום להיכנס שוב ללחץ שיש כל כך הרבה מה לעשות פשוט תתחילי עם המטלה הראשונה (או כל מטלה לצורך העניין) ואחרי שתסיימי אותה תסמני וי על אותה משימה ותמשיכי הלאה. לא לשכוח לטפוח לעצמך על השכם ולפרגן לעצמך צ'ופר קטן לכבוד ההצלחה. (ואם תכנסי לאתר http://idantherapy.com/ שלי את יכולה להירשם בו ולקבל במתנה קורס קצר בוידאו בדיוק על הנושאים האלו)

מיכל, השאלה מאתגרת. אולי רגע לפני שתנסי את ההצעה של עידן, הכיני את השטח כמו שמתכוננים לקראת קרב: קודם כל החליטי שזאת המשימה כעת (עם 'סכין בין השיניים'). לאחר מכן פני לפסיכיאטר שאת אצלו במעקב ובקשי כדורים למיתון חרדה לעת צורך (קלונקס ושכמותו). פני למי שקרוב אליך, וגם לפסיכולוגית שלך וגייסי אותם לעזור לך במאבק. לאחר מכן אולי עצותיו של עידן יכולות להועיל. ובעיקר, החליטי שאת 'לא רואה בעיניים' וזאת המשימה כרגע, כשכל השאר משני לפרק זמן קצוב.